20/09/2026
מחשבה אחרי שבת -
בשישי הייתי ב- פסטיבל "לב כותב" בעוטף.
אותו עוטף של אוקטובר 2023, שלא הייתי בו כמה שנים טובות לפני, סתם כי לא יצא, וגם מאז בעיקר כי לא רציתי.
התירוץ היה הפסטיבל, והאמת שזה לא היה תירוץ. נרשמנו רעיה ואני לסדנא של יוגה וכתיבה שבמקרה (מבחינתי) גם הייתה בעוטף.
שנייה אחרי ההרשמה רעיה כותבת לי "אם כבר אנחנו נוסעות, אולי נעשה סיבוב גם במתחם של הנובה?"
מהרגע אחרי שעניתי לה "ברור, בטח, רעיון מצוין", כבר לא זכרתי שאנחנו נוסעות לסדנא.
כל מה שזכרתי זה שאנחנו נוסעות לעוטף, למקום בו קרה מה שקרה אז, ועשיתי הכל עד עכשיו כדי לא באמת לקרוא ולראות ולהבין עד הסוף.
לא כי לא היה לי אכפת. ממש לא. להפך, גוטה. להפך.
זו הייתה ההגנה שלי על עצמי. כי אכפת לי מדי, וידעתי שאין לי את היכולת.
כן, אני מאלה שעברו כבר ממש מזמן לצפות בסרטים מצוירים בלבד, עם סוף טוב ודמויות מצחיקות. מעבר לזה, גדול עלי. החיים קשים מספיק.
אחרי חודש של התעלמות מכוונת, בלילה לפני הנסיעה פתחתי וויז ונעשה לי רע. כל הדרך עוברת בכביש 232, דרך כל הסיפורים והשמות.
ועזה? מרחק נגיעה בצד השני של אותו כביש.
שיט.
לא ישנתי כמעט כל הלילה.
בדרך חזרה מהסדנא, שהייתה טובה אף יותר ממה שחשבתי הודות לשתי המנחות המעולות יוגה נשית - בריאות האישה בדרך היוגה מירה ארצי פדן על החלק של היוגה, ו Sagit Emet שגית אמת על החלק של הכתיבה, כבר לא זכרתי מה היה שם.
עצרנו בחניון ובמיגוניות, דיברנו, שתקנו, ובעיקר כאב לנו ממש. כל הגוף, כל הלב. ואת הכאב הזה, כמו שכולנו יודעים, אין באמת אפשרות לכתוב.
שתהיה לכולנו שנה שבה נראה את הטוב, נעשה את הכי טוב שלנו, ונקיף את עצמנו בעושי טוב.
צום קל
נ.ב. סבתא שושנה חלימי הפרחים שלך
