רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים

18/09/2026

אל תתביישו לבקש סליחה מהילדים. או להגיד טעיתי.

לפעמים משהו בתרבות או במה שהורגלנו מסמן לנו שלבקש סליחה כהורה שאמור לדעת הכל/״להיות זה שאומר את המילה האחרונה״ - לא מקובל.

ויותר מזה. התרבות היום ללא קשר ישיר להורות, מובילה קו של ״לא מתנצלות״. של ״זה שלו״ ״זה שלה״ ״היא בוחרת להיפגע״ וכו.

ברור לי שזו תנועת נגד באופן טבעי שנוצרה אחרי שנים בהן אנשים (ונשים בעיקר..) נאלצו לרצות, לאשר אחרים, לשים את עצמן במקום השני ועוד.

אבל כדאי לא להתבלבל.

בהורות שלנו (ובכלל בחיים..) לפעמים, מה לעשות - אנחנו טועים. אלוהים יודע כמה.
כי לפני שאנחנו הורים, אנחנו בני אדם נפרדים. והורות היא חלק מזה. היא אנושית. אין דבר כזה הורות ללא טעויות.

ולפעמים לא בכוונה או כן, אנחנו גם עלולים לגרום למישהו מהילדים להיפגע. לא תמיד ״זה שלו״. לפעמים זה שלנו.

צריך לזכור שמערכת היחסים היא לא מאוזנת. הילדים צעירים יותר. מחפשים את הדרך, תלויים בנו. ולרוב הם לא ״עושים לנו דווקא״ - כדי לפגוע ולהעליב (דבר שאני שומעת הרבה) , הם כן עושים לנו דווקא -כדי שנזוז מהמקום שלנו לכיוונם.

ובחיים האלה מסביב, שלאט לאט מקלפים את האחריות, את הבגרות ואת כל הדבר הזה שמקופל בתוך היות אדם בוגר שלא לומר הורה - צריך לפעמים גם להגיד וואלה. טעיתי.
זה שלי. לא שלו. לא שלה. לא שלך.

היכולת לבקש סליחה בתוך הקשר שלנו מול הילדים יכולה להיות ככ טבעית ואנושית
ויותר מכך.

הערך ומה שהם ילמדו לחיים מלראות אותנו עושים צעד של בקשת סליחה, או אמירה ״טעיתי״ עשוי להיות גדול יותר מכל מה שנראה כלפי חוץ או בעיני עצמנו כהצלחה.

השיעור והמודל של אדם “גדול” תרתי משמע שלוקח אחריות על המעשים. שמבקש סליחה מעומק הלב. שיודע לזהות כשמישהו נעלב ולפעול ברגישות כלפיו. להגיד טעיתי זה לא היה נכון. הוא אחד הגדולים שיצרבו לילדים ויהפכו אותם ברבות הימים לאנשים טובים יותר ובעיקר שלמים יותר.

11/09/2026

הלוואי וזו תהיה שנה של תקווה.
אנחנו עוד באמצעו אבל אולי כבר לא בעיצומו.

מנסים לבנות, להשתקם, לשקם, להבין, להתבונן, לכוון אחרת את המבט, לתת יד למי שמאחור.

והורים? ההורים שאנחנו?

קחו לשנה החדשה חמש תובנות קטנות משנים קשות שאולי אם נעשה קצת יותר זה יתן לנו תקווה:

1.מה שהיה אולי כבר אחר. מלחמות מגיפות פציעות בינה משונה. תלמדו אותם גמישות. תלמדו את עצמכם לדרוש אולי אחרת דברים שפעם חשבתם שלא תזוזו מהם. אם משהו זז בלב תדברו אותו, יותר מזה תעשו אותו.

2.ומהצד השני - תשמרו על המסורות. על המבנים. על מחזוריות. מנהגים שלכם רק שלכם. על עונה שבשבילכם מסמלת כבר משהו שבניתם. על טקסים קטנים וטובים. זה מעגן, זה מקעקע, זה שומר.

3.תצעדו רגל אחת מאחוריהם רגל אחת לפניהם ויד לצידם. עקב בצד אגודל. שומרים מאחורה מובילים מקדימה. אבל כל הזמן בקצב שלהם. ההתפתחות שלהם דינמית תהיו על זה תגיבו בהתאם - סנכרון עושה פלאים.

4.תהנו🙂 מהם. זה נשמע כה קלישאתי. אבל איך קשה לבצע בפועל. להנות ממש מהיום יום סתם. בלי חופשה מפולטרת מצולמת. בלי הישגים בלי מספרים בלי מירוץ…סתם -
ארוחת ערב - קוטג׳ חביתה יום שלישי אחרי חוג.
לראות אותם חיים את החיים. אותנו איתם. טרנד אייטיז? אולי קצת כזה.

5.לשחרר את הריבים. על מסכים.
על נראות. על איך זה מתקבל. על איך זה נחשב. על מה יגידו עליהם. על איך זה מצטלם. זה לא ניו אייג - זה להיות מה שהם ומי שאתם להם
ולחיות שוב (סעיף קודם) פשוט את החיים. (אם תתחילו בזה הם גם יפחיתו מסך - נשמע סותר אבל זה לא).

תחבקו אותם. תשאפו אותם. תהנו מהם עם הפגמים והקשיים זה שלכם ואתם יכולים להיות גאים.

שתהיה שנה טובה, מתוקה ולא לשכוח להחזיק תקווה✨✨✨🪬🙏🏻

31/08/2026

תפילת שחרר (נשק) וסע (לשלום) ✨✨

(היה פה, תמיד רלוונטי ערב ה1/9 ובכלל).

תפילת שחרר (נשק) וסע (לשלום)

שיכנסו ברגל ימין
ללא מכאובי פרידה
רק כאבי גדילה
שלא יתפרק להם המגדל שבנו בעמל
ואם יתפרק, שידעו לאסוף את הקוביות
או השברים (ואת עצמם)
שתהיה סביבם יד רכה ומכוונת
ועין טובה
ולב דופק מהתרגשות
ולא מחרדה מאיימת
שיוכלו לבטוח
שידעו שיש מי שרואה
את מי שהם
ומי ששומע
גם כשהמילים בורחות להם
שלא תיפול רוחם
ולא תנמך קומתם
שרוח שטות ונחת יהיו מנת חלקם
שלא יפנו להם את הגב
ואם יפנו
שידעו להזדקף ולהמשיך
הלאה
שלא יפחדו
לומר
להראות
שלא יתביישו
שיתגברו
שיפגשו בעיניים מחייכות
בתחילתו של יום
ובסופו
שנזכור שלפעמים די בלהיות טובים דיינו
שישמחו בנו בסוף היום ונשמח אנחנו בהם
ושישובו בשלום ושמחה
ויתחילו שוב ושוב ושוב
ברגל ימין.

✨✏️📚

31/08/2026

עדיין רלוונטי (מלבד ותודה לאל ולכל מי שהיה לו חלק חזרתם של החטופים)

אז מה היא הפסיכולוגיה החינוכית? איך היא קשורה למערכות החינוך בישראל ולמה חשוב להכיר רגע לפני פתיחת שנה״ל החדשה.

👈👈

אז לכבוד פתיחת שנת הלימודים, המצב השביר סביב והייאוש שאני שומעת השכם והערב (ויש לו בסיס) ממערכת החינוך בארץ -
12 עובדות/מחשבות/מידע על מערכת החינוך מהכיוון הפסיכולוגי - כנגד 12 שנו״ל
שאולי לא ידעתם וכדאי שתכירו:

1. במדינת ישראל, יש מסלול לימודים והתמחות בפסיכולוגיה שנקראת:
פסיכולוגיה חינוכית. במה מדובר? (סורו ל2)

2.על קצה המזלג: מסלול שמכשיר את לומדיו ובהמשך את מתמחיו להיות פסיכולוגים/יות המוכשרים לטפל בילדים, נוער, הורים ומערכות.
מה ז״א ״לטפל״ במערכות? בגדוללל זה אומר - לשמש כיועץ ״חיצוני״/שותף מקצועי למערכות החינוכיות ולעומדים בראשן: לאתר, לזהות, למפות ולאבחן צרכים, קשיים, בעיות בתוך המערכת ולסייע באמצעות חשיבה, הבנה וידע פסיכולוגי. החל בגנים וכלה בתיכונים.
(בגדול ובקצרה מאד, כן?:)

3.עכשיו שהבנו קצת יותר במה מדובר - חשוב לדעת שבמדינת ישראל, כמעט בכל עיר ויישוב קיים שירות פסיכולוגי חינוכי המעסיק צוותים של…פסיכולוגים/יות:). מדובר לרוב באנשים שעברו הכשרה ארוכת שנים, למידה אינסופית, הדרכות כל הדרך (עבר הווה ועתיד) ובעקרון מחזיקים בידע יפה ונרחב שנועד לסייע לכל מערכות החינוך בארץ.

4.זה אינו פוסט יח״צ מחצ לפרופסיה. זה גם אינו פוסט שבא למחוא כפיים למערכת החינוך. זה כן פוסט שנועד בין השאר להאיר בזרקור משאב נהדר וחשוב מאד שקיים בישראל ומחובר למערכות החינוך שלא כולם מכירים. ולהאיר רגע חלקים נוספים וטובים הקיימים במערכות החינוך בארץ.

5.כמו כל מערכת ציבורית, הוא מן הסתם לא מושלם. הוא שונה בכל עיר וכפר. אבל הוא קיים ולעיתים המפגש איתו עשוי לסייע מאד מאד. להורים לילדים לנוער ולצוותים חינוכיים. חשוב להכיר.

6.המערכות החינוכיות בארץ, כמו כל שאר אזרחי המדינה חוו וחווים טלטלות קרוב ל7 שנים החל בקורונה עבור דרך הטלטלות החברתיות וכלה ב7/10 האיום והנורא. סערות ללא סוף.

7.בסוף. יש ילודה. יש פעוטות יש ילדים יש נוער יש הורים. יש מסגרות. יש מציאות שממשיכה על אף ולמרות. השילוב של כל אלה הוא נפיץ ורגיש תמיד. גם ללא מלחמות נוראיות, טילי טילים, מוות שלא נדע וחטופים שעוד לא שבו ובגדול מדובר במערכת מנטלית ופיזית שנמצאת בחרדה והישרדות כבר כמעט שנתיים שלמות להוציא את הקורונה.

8. יש באופן טבעי הרבה מצוקה וחוליים רבים במערכת. מחסור בכוח אדם, ופחד מפני כח האדם ושוב - חרדה אחת גדולה שחלקה מבוססת על המציאות וחלקה מתרחשת פשוט כי המציאות ככ מציפה שאי אפשר כבר שלא לחשוד או לחוש בכל רגע נתון שהכל עומד להתמוטט בשנית.

9. ועדיין איכשהו שוב נפתחת שנה (בכאב וצער וחשש) והמוני ילדים וילדות נערים ונערות פסעו לפני יומיים אל שערי המסגרות. רובם ככולם עברו בשערי בלונים זוהרים שברכו אותם והתפללו לא להתפוצץ ביחד עם המציאות.

10. אני לא אנרמל את הלא נורמלי או אסנגר על הדורש תיקון גדול. אבל אני רוצה להציע חרך קטן של תקווה בימים כאלה. יש טוב. הוא קיים. לא מדובר בפלסטר שמודבק רק כדי.

11. יש בשטח המון רצון. לא מעט מוטיבציה ומחשבות על איך לפתור. איך לסייע. איך להיות טובים יותר. אצל לא מעט אנשים. הורים, צוותי
חינוך מקצועיים ואנשי טיפול.

12.כמי שמחזיקה במומחיות מהסעיפים הראשונים - אני הראשונה להביט, לאבחן ולנתח מבחוץ ולנסות לזהות מה דורש תיקון.
אבל חלק לא מבוטל מאותה מומחיות היא גם לזהות בתוך הסערה רגעים ופעולות שבהן מתחת לצונאמי יש רצון של רבים ככ להרים את הראש, לקחת אוויר ולחתור לחוף מבטחים לראות ולהראות שאפשר שיהיה פה גם אחרת.

יש כאלה לא מעט מסביב. תזהו אותם. תסמנו אותם. תחברו אליהם. תאירו אותם. תעירו להם. תספרו לילדים ולילדות ולעצמכם. כי זה קיים אבל באפלה תמיד נדרש לסובב קצת את הפנס ולאמץ את העיניים כדי לזהות אור.

תזכרו את זה מחר בבוקר כשתלוו את הילדים והילדות ליומם השלישי בשנת הלימודים החדשה.

💫🌠☀️🌅📚📚

21/08/2026

כמו בכל קיץ, אחד הבילויים המועדפים על ילדיי ועלי הוא כאמור קולנוע 📽️🎬צפייה משותפת, פופקורן גדול (אם זה מעניין;) ומזגן.

אז אחרי קיום שלושת התנאים האלה ואחרי שכל אדם שני אמר ש״אני חייבת ללכת לראות את צעצוע של סיפור 5 זה ממש רלוונטי להורים ואותך בכלל זה יעניין כי פסיכולוגית וזה…״ אז לקחתי והלכתי.

שנתחיל? כהרגלי בקודש אני בדיליי אלגנטי לאור החיים עצמם כך שייתכן שנכתב כבר לא מעט על הסרט ונותח אבל הנה:
״אלה התובנות שלי (כמאמר יונתן גרובר;) אתם יכולים לחשוב אחרת וכו צעצוע של סיפור 5״ -

1.במרכז הסרט ילדה מתוקה שנאלצת להתמודד עם הזירה החברתית החדשה של שדורשת ״עור של פיל״ נטישה של סממני הגיל הרך: לא לחשוף שיש לה צעצועים וחפץ מעבר שהם העילה ללעג (״את אוהבת לשחק עם צעצועים עדיין?״) וסביב התמה הזו למעשה סובבת כל העלילה.

2.מהסרט לא ככ ברור בת כמה הילדה (או שפספסתי ברגע של חוסר ריכוז ועייפות השרב והקיץ;) כן ברור שיוצרי הסרט רוצים לחדד את הפער בין גילה הצעיר לבין העובדה שהיא נאלצת להתבגר מוקדם מהצפוי ומי שאמון על התקלה הזו הוא לא אחר מאשר ידידנו (שלא לומר אויבנו) ״המסך״ (״איך היא אמורה להתידד אם הן אפילו לא מסתכלות אחת על השנייה?״…שחוק אבל מתבקש)

3.סביב הציר הזה נעה העלילה כשקיים מאבק עיקש וכואב בין הצעצועים שמייצגים את עידן התום והילדות את העולם של פעם לבין המסכים (שגם הם עוברים תהליך - מדמויות מיני דמוניות בהתחלה לאורך הסרט הם הופכים לפחות גרועים משחשבנו ותכלס בסוף במאני טיים הם מצילים את המצב - בלעדיהם העלילה וגם הקונפליקט והבעיה לא היו יכולים להיפתר - נשלחות הודעות, מיקום, אסטרטגיות טכנולוגיות של תעופה ועוד - בקיצור קצת ירקו לבאר וכו.

4.ולעיקר: לאורך הסרט נאלצת הילדה להתמודד די בגפה עם הלעג והלחץ החברתי של הילדות סביבה. היא מנסה בכוח לנטוש את משחקי הדימיון האהובים עליה ולדבר בשפה של שאר הבנות שדורשת משחק דיגטלי. היא מתכתבת ודרך ההתכתבות נחשפת לתוכן פוגעני שלועג לה על העובדה שהיא עדיין משחקת בצעצועי ילדים. היא נדרשת להתבוסס בתוך העצב הגעגוע והפחד של מה יגידו וכל זאת די לבד. וזו הנקודה.
ההורים דמויות משנה בעלילה. הילדה בסוף מתמודדת לאורך הסרט די לבד עם המצוקה. מאחר ולהורים אין את הידע שהצופה מקבל. הם לא רואים את ההתכתבות. הם לא מבינים מה קרה במסיבת הפיג׳מות ומדוע היא חזרה כבויה הם מנסים לשאול אבל זה מסתכם בזה

5.וזו הנקודה צופים וצופות יקרים. מאז ומעולם ילדים נאלצו להתמודד בזירות חברתיות מורכבות. מאז ומעולם היו ״חבורות״ לעג ופוליטיקות וככל הנראה שכך גם העולם ישאר עם כל הכאב שבדבר כי זה הטבע האנושי. המסך הוא עוד מרכיב בעלילה של החיים של הילדים שלנו. הוא לא חזות הכל. הוא לא הרע המוחלט (ובסרט כפי שכתבתי בסעיף הקודם, הדמות של המסך אכן משתנה לאט לאט ומחזיקה מורכבות של רע וטוב גם יחד). הוא עוד זירה. מורכבת מאד אבל עוד אחת מני .

6.אם ההורים של הילדה בסרט היו נחשפים להתכתבות שלה הרבה קודם, הכל היה יכול להיות פשוט יותר. אז נכון, התכתבות בתוך מסך היא קשה משמעותית לגילוי מאשר שיח בין שתי ילדות שההורה חשוף אליה. אבל זה העניין.

7.ההתכתבות מייצגת מציאות בחוץ שאנחנו כהורים חייבים להבין אותה. הקושי של ההורים להבין מה היה במסיבת הפיג׳מות קשור לשיח, לתקשורת ליכולת לשתף, לעובדה שאני כהורה חייב להתעקש ולמצוא בכל דרך אפשרית (עדינה, מותאמת, או אחרת אבל ששתאים לילד שלי ולי) את השביל לתקשורת עם הילד.

8.המסכים מפחידים אותנו ההורים . ובצדק. אבל הם לא חזות הכל. יש דרכים (לא תמיד זה קל) לאזן ולדעת להכניס לחיים שלנו את הדיגיטל לצד המציאות האמיתית. תזכרו שילדים צעירים למרות החיבה והמשיכה הממגנטת למסך אוהבים את החיים עצמם. הם נולדים מחווטים לשחק משחקים לדבר ליצור קשר להתחבק לחייך. זה דורש אקסטרה שימור שלנו ההורים על כל אלה. זה לא דורש מאבק מתמשך של או מסך או לא.

9.ובעיקר הדבר הכי הכי מהותי וחשוב זה הקשר ביניכם. על זה קם ונופל או נכבה ונדלק מסך, חלון ללב ורצון שלהם ושלנו לשמור על הדבר הכי חשוב שקיים.

22/07/2026

השבוע לקחתי חלק בערב שאני גאה להיות שותפה לו ולעשייה המאומצת והחשובה
שיש מאחורי מה שהוא מייצג בפועל.

ערב שחושב מה נדרש עבור קהילת הורי וילדי הגיל הרך בעיר וברשות כדי שהכניסה למערכת הציבורית בפעם הראשונה תהיה קצת יותר קלה להורים ולילדים ולהמשך הדרך הארוכה שעוד צפויה להם.

מעברים, פרידות והתחלות חדשות הן סוגיות שתמיד כדאי לתת להן מקום ומרחב - בטח בשנים כאלה ובטח כשמדובר בילדים קטנים מאד שנכנסים בפעם הראשונה לגן עירייה.

לכן, כשמתכנסים כל הגורמים שמלווים את הכניסה העדינה והראשונית למערכת
הציבורית בפעם הראשונה, על מנת שהיא תתחיל ברגל ימין ותהיה מובנת יותר -
בעיניי זה אומר המון.

וכמו שאמרתי להורים במפגש:
(משפט קלישאתי אבל הוא פועל בשטח שוב ושוב)

נדרש כפר ענק לגדל ילד.

בלי כל המבוגרים מסביב לו אי אפשר יהיה להתקדם.

יש דיבור בטח בתקופה האחרונה (והוא מובן וטבעי) על כמה שהמערכות החינוכיות הציבוריות במיוחד בגילאים הרכים בישראל נשכחות ודורשות תיקון.

לצד הקולות האלה והעובדה שאנחנו חייבים לשמור על עין בוחנת ומבקרת בטח כשמדובר בילדים וילדים רכים - חשוב להשמיע ולהראות גם עוד צדדים של פעולות שנעשות יום יום בשטח תוך חשיבה מערכתית, חינוכית ופסיכולוגית של זרועות רבים ומקצועיים שעסוקים ברווחת הנפשית של הילדים בישראל.
✨✨

****************
ודקת אופטימיות בימים כאלה על התמונה למטה (אני מסתתרת בצד כיאה לפסיכולוגית שבי 😉 )

כמי שמובילה כבר לא מעט שנים את תחום הגיל הרך בשירות הפסיכולוגי הציבורי, יכולה לומר ששירותים ציבוריים יכולים לעשות לפעמים את מה שעבודה פרטית טובה ככל שתהיה לא תמיד תתאפשר.

משאבים זה דבר חשוב, אבל לעיתים יותר ממשאבים נדרשים אנשים עם ידע מקצועי והכשרות מעמיקות, לב במקום הנכון יכולת להגיע לשטח וחשיבה מחוץ לקופסא.

19/07/2026

כמו שתמיד אני אומרת - אין על משחק למען הרווחה הנפשית.

תראו כמה העולם לרגע נראה שפוי ושמח כשכולם מתאחדים סביב רעיון יצירתי וחיובי, כאילו אין בעיות.

באמת שהיה הרבה יותר קל ונחמד לגדל ילדים על ברכי אנושות שחוגגת כדורגל, ספורט, מוזיקה, יצירה ולא מחכה לשריקת הסיום כדי לחזור למציאות הרגרסיבית שמתבססת על התקפות על החיבורים. 🌎⚽️🥅🪩🧒🏼👦

#ואףמילהעלאוהדיספרדבישראל🇪🇸

17/07/2026

בשבועות האחרונים יצא לי לארוז תקופה:)

מצאתי את עצמי יושבת במשך שעות וקוראת - עשרות של מפגשים אנושיים: שיחות עם המון הורים, הרבה ילדים, ואנשי חינוך רבים מאד.
תובנות, מחשבות ורגעי פיצוח לצד תסכול.

ממש כמו פרקים ברומן ארוך או תשע עונות של סדרת דרמה וקומדיה בנטפליקס - נשאבתי שוב לסיפורי החיים של כל אותם אנשים שפגשתי לאורך הדרך.

מעבר להצפה הקלה 😉 שבשחזור מפגשים משמעותיים מהעבר, חשבתי על זה שאיזה דבר זה מפגש בין אנשים שזקוקים למשהו.

וגם ככל שקראתי ונזכרתי בכל אותן סיטואציות שבנו את היומיום שלי בעבודה, הבנתי כמה שאנחנו בסוף צריכים דברים דומים. האנשים שאנחנו.

כמה צורך גדול יש לילד שיראו אותו (גם כשהוא גבר מבוגר..) ושיראו בעיניים טובות.

וכמה הורים בסה״כ רוצים טוב לילדים שלהם. ואיך כפר שלם מנסה שוב ושוב לחשוב ביחד כשילד קשה לו. או משבר או טרגדיה שלא נדע.

וכמה קשה היא לא פעם ולא פעמיים ההורות וגם הילדות ואיתם החיים כשהדברים לא מתארגנים בקלות וכשהכוכבים לא מסתדרים כמו שקיווינו .

ונכון שבסוף אצל כולם הדברים בבסיס מוכרים ומשותפים ועדיין כמו הציטוט האלמותי:
״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה בדרכה שלה״.

בסוף כשאדם חווה קושי, תחושת הבדידות עצומה לא משנה מה. כי החוויה היא אנושית אבל אישית .

וזה אולי הדבר הכי משמעותי שאני מבינה ולוקחת איתי שוב בהקשר של מפגש אנושי בטיפול ובשטח, בתוך מסגרות החינוך - העובדה שיש מישהו שמחזיק את היד.
שיושב ומתבונן בעיניים טובות.

לפעמים רק זה כשלעצמו עושה 50 אחוז מהעבודה.

אני תמיד אומרת להורים: קודם כל לפני הכל, תגידו להם -
1.אני פה מקשיב. (לא לפחד לדבר! דיבור משחרר)
2.מותר לך לספר הכל, מבטיח לא לשפוט.
3.אח״כ נטפל ונחשוב איך ומה צריך לפתור

תזכרו בימים כאלה אחרי שנים כאלה בקיץ כזה כמה חשוב לפתוח עיניים טובות מסביב וזהו. לפעמים זה ממש מספיק לילד שמבקש הורה קשוב ואוהב או למבוגר שצריך מילה אחת או שתיים לא יותר מזה.

ובאשר לאריזות אם שאלתם, הכל מוכן.
דרך ישנה וקצת חדשה מתחילה . ✨✨

30/06/2026

ולסיכומו של חודש הסיומים והפרידות
ויום התעודות (שכתבתי עליו כל כך הרבה - ואצרף קצת חומר ישן לטובת;) :

כל שנותר הוא לקבל אותם בזרועות פתוחות, לחבק חזק, לאמץ ללב להסתכל בעיניים ולהגיד להם/ן -

עשית את זה השנה.

גם כשהיה נראה שהכל מבולבל והפוך ואולי אבוד.

הגעת לקו הסיום.

אני גאה בך על זה.

וזהו❤️

28/06/2026

במסגרת כל סיומי וסיכומי השנה המתרגשים עלינו ההורים והילדים ורגע לפני תעודות ויציאה לחופש גדול

{ואגב, סתם שתדעו שאין על סיכומים וקלוז׳רים - זה דבר נהדר וחשוב וגם חומר והשראה מעולה אז stay tuned..:)}

יצא לי לשבת עם הקטנה שלי ולעבור איתה לבקשתה על קלסר סיכום השנה - בעודנו מעלעלות ואני ״רצה״ על הקלסר לפי עונות השנה, הגעתי לטו בשבט ומיד לאחריו לפתע התנוסס לו דגל ישראל והנה הגענו ליום העצמאות.

ואני חושבת - רגע, איפה פורים, איפה פסח? מה עם האביב? אין איזה תשחץ מגילת אסתר ?
מה קורה פה? מאיפה הקפיצה הזאת?

יאפ. המוח כנראה ״שכח״ לרגע את החודשיים האלה ש״נמחקו״ לנו מהחיים, מלוח השנה והמחזור הקבוע בו יש סדר בעולם, יש חגים, יש עונות, יש שגרה.

ועם התובנה בדבר המחיקה הגסה הזו קלטתי משהו.

מכירים את זה שילד פתאום קצת נעצר עם הגדילה? ושובר את האחוזונים פתאום ונפתח פער? ובודקים כמה הפער והאם חסרה תזונה או משהו אחר?

או למשל, תלמיד שקיים אצלו פער לימודי? שכל אנשי הצוות בשיחות עם ההורים אומרים שכנראה שיש לו פער של ״שנתיים״ שהוא חייב להשיג או לסגור או לבדוק על מה זה יושב?

בטוח מכירים.

כי לא כל בני אדם, יכולים לרוץ בלי הפסקה על אותו גרף, באותו קצב בכל תחום - לא פיזיולוגי, לא קוגניטיבי, לא דידקטי ולא מנטלי.

ואז חשבתי ששברנו אחוזונים.
המדינה והאזרחים היקרים.
נפתח לנו פער של שלוש שנים -
בין מי שאנחנו היום לבין מה ומי שהיינו אז.

דמיינו שהיו מניחים את כולנו על עקומת גדילה, ויושבים עם צוות מלומד שעוסק בהתפתחות רווחה נפשית, תפקוד, well being והם היו מסתכלים על העקומה ואומרים ״תשמעו משהו קרה פה, הם שברו את האחוזונים״.

״חלק פשוט נעצרו ותראו, יש פה לא מעט שהם אפילו ברגרסיה. יש פה ושם עליות, הנה תסתכלו בגרף - נגיד אוקטובר 25 פתאום יש איזו הטבה אבל אז שוב ירידה לא ברורה״.

וככה היו יושבים ואומרים.

והיו אומרים ״יש פער של שלוש שנים. הם לא מצליחים להשיג את היעדים של השלב ההתפתחותי שבו הם היו אמורים להיות כבר. שלא לדבר על כמה צעדים אחורה ורגרסיה״.

אם היינו משאילים את הטרמינולוגיה הזאת לעולם הפסיכולוגיה היינו מבינים. שחסרה תזונה, מנטלית אמנם. אבל תזונה.
ויש טלטלה, יש פער. ויש צורך בהתבוננות ״מאקרו״ והבנה שיש קשר בין הפער הזה שנפתח לבין המצב שלנו, של הילדים שלנו.

וכאמור, יש. לא מעט הורים, ילדים ובני נוער מסיימים את השנה הזאת חצי קלאץ׳.

לכן - תחשבו על הקיץ הזה כשהם יוצאים אליו מחרתיים (בהנחה שיהיה שקט🪬) כקיץ הכרחי לרווחה.להתאזן. להתארגן. לנשימה.
להתחיל להתיישב חזרה על העקומות.
על הסטטוס הכרונולוגי והמצב המנטלי.

זה נכון, לא נוכל נפשית ומנטלית ״לסגור״ לגמרי את הפער הזה שייתכן וישאר פה איתנו צרוב עמוק בתוך הסיסטם לעוד זמן רב.

אבל ההבנה שהוא קיים. שיש קשר כנראה בין זה לבין התפקוד. שנדרשת תוכנית הבראה והזנה ושיקום ומנות מדודות ונכונות בהדרכה של בריאות מנטלית, של אוויר , של מרחק, של שחרור. זו כבר הבנה שיש בה שמץ של ריפוי.

תנו לילדים את הזמן לעכל את
התזונה שהשתנתה. ואת החדשה.
תנו להם להשלים את הפער בנחת, בהדרגה.
תבינו מאיפה הוא נוצר כמה זה מלחמה, כמה זה החיים עצמם כמה מעורבב. על מה ולמה.

תשחררו לצורך החזקה כשצריך.
תחזיקו לצורך שחרור כשנדרש.
תפליגו לאן שצריך כדי לחזור בנחת בסוף הקיץ חזרה עם כוחות. גם אם חלקיים.
תשלימו עם הפער, אבל תעבדו איתו.

תנוחו. תישנו. תרקדו. תחבקו. תנשמו.

ותזכרו שלא משנה מה -

בסוף, ברגע שראינו מה היה, מה עכשיו
והצלחנו לדמיין ולזמן את מה שהיינו רוצים שיהיה - זה יגיע.

קפיצות גדילה לא קורות ביום אחד.
בטח לא אחרי שנים של מלחמה.
❤️❤️📈📈🌅⛵️🌊🐚