30/05/2026
אביב גפן מדבר כשהילד הפנימי הפצוע מנהל אותו ואז הוא מבטל לגמרי את צרכי ההורה המבוגר ואילו רותם סלע רואה גם את ההורה כבן אדם נפרד עם צרכים ועולם משלו שהילד צריך ללמוד שהוא בן אדם ולא ספק צרכים וכך הילד גם יוכל להרגיש אהוב אך גם ללמוד שיש זולת וזה יעזור לו לפתח ביטחון בעצמו תוך כדי שהוא מפתח יחסים טובים יותר עם הסובבים אותו.
הוויכוח בין אביב גפן לרותם סלע נראה על פניו כמו ויכוח על הורות.
האם הילדים צריכים להיות במקום הראשון? האם הורה טוב הוא הורה שמוותר על עצמו?
אבל זה בכלל לא היה הוויכוח האמיתי.
הדבר המעניין באמת קרה בתגובות.
עוצמת ההזדהות עם אביב, מראה שמשהו אחר לגמרי הופעל שם. אנשים לא הגיבו רק כהורים. הם הגיבו עם הילד הפנימי שלהם.
רותם אמרה שאפשר לאהוב את הילדים שלך אהבת נפש, להיות נוכח, קשוב ומסור, ועדיין לא לאבד את עצמך בדרך. ילד לא אמור לגדול בתחושה שכל העולם סובב סביבו. הוא צריך לראות גם הורה שיש לו חיים, רצונות, חלומות, גבולות.
זו עמדה רציונלית, בריאה, כמעט מתבקשת.
ועדיין, הרבה אנשים שמעו את אביב ואמרו: הוא צודק.
וזה החלק המרתק.
כי אביב לא דיבר רק על סדר עדיפויות. הוא דיבר אל מקום הרבה יותר קדום. הוא דיבר אל הילד שהיה שחיכה שמישהו יבחר בו. אל הילד שלא בהכרח עבר הזנחה דרמטית, שלא בהכרח גדל בבית אלים או נטוש, אבל למד באלף רגעים קטנים שהוא צריך לצמצם את עצמו כדי לא להפריע.
ניקול לפרא מדברת על זה שטראומה בילדות היא לא תמיד אירוע גדול וחד פעמי. לפעמים היא רצף של רגעים שבהם הצורך הרגשי של הילד לא נענה. הוא הגיע עם כאב, התרגשות או פחד וההורה היה שם פיזית, אבל לא באמת היה שם רגשית.
ילד שחוזר הביתה נרגש להראות להורה ציור שצייר. ההורה אומר “איזה יופי”, אבל לא באמת מרים את הראש. לכאורה לא קרה כלום. אף אחד לא צעק, אף אחד לא נטש, אף אחד לא פגע. אבל אם רגעים כאלה חוזרים שוב ושוב, הילד לא לומד רק שההורה עסוק. הוא לומד משהו הרבה יותר עמוק: מה שמרגש אותי לא באמת מרגש אף אחד.
הילד לא אומר לעצמו: אמא עסוקה. אבא עייף. החיים מורכבים.
ילד מסיק מסקנות הרבה יותר עמוקות.
הוא מסיק: מה שאני מרגיש לא באמת חשוב.
הוא מסיק: עדיף לא לבקש יותר מדי.
הוא מסיק: כדי להיות אהוב, אני צריך ללמוד להיעלם.
ואז, שנים אחר כך, מגיע ויכוח טלוויזיוני לכאורה על הורות, ופתאום המבוגר שבתוכנו אולי מבין את רותם, אבל הילד שבתוכנו מתייצב מיד לצד אביב.
כי אביב לא אומר רק “הילדים שלי לפניי”.
הוא אומר שילד צריך להרגיש שהוא לא תוספת ללוח הזמנים של ההורים שלו, לא עוד משימה בין עבודה, זוגיות וסידורים, אלא מישהו שהנוכחות שלו משנה את סדר העולם בבית.
הוויכוח הזה לא באמת חשף מי צודק בהורות.
הוא חשף כמה מבוגרים עדיין נושאים בתוכם ילד שלא הרגיש מספיק נראה.
וזה לא אומר שהפתרון הוא להפוך ילדים לאלים קטנים בבית. להפך. ילד צריך גבולות. ילד צריך לראות הורה עם חיים משלו. ילד צריך ללמוד שהוא חשוב, אבל לא יחיד ביקום.
אבל יש הבדל עצום בין ילד שלא נמצא תמיד במרכז לבין ילד שלמד שהוא לא באמת תופס מקום.
רותם דיברה אל ההורה שמבין שילד לא צריך לנהל את הבית.
אביב דיבר אל הילד שעדיין מחכה שמישהו יגיד לו: אתה לא רהיט בבית. אתה לא תוספת לחיים שלי. אתה החיים עצמם.
Liraz Margalit
