נהרי ויקטוריה - טיפול רגשי Li-Cbt, טבע תרפיה

07/09/2026

זכות גדולה, מודה על המילים החמות:

05/09/2026

הורים לילדים על הרצף מכירים היטב. מחשבות מכנס טוני רובינס:

תחומי עניין.
לא סתם תחומי עניין.

כשמשהו תופס אותם הם לא רק מתעניינים בו.

הם נכנסים אליו.

עם שתי רגליים וכל הגוף.

בלי מצנח.

ממש עושים עליו דוקטורט, למרות שאף אחד לא ביקש. 🙂

לדוגמא רכבות.
לא רק רכבות.

ההתפתחות ההיסטורית של הקטר, סוגי מנועים, מסילות, מדינות, שנים, דגמים והבדלים בין רכבת אחת לאחרת.

זה יכול להיות תנ״ך ודמויות תנ״כיות.

מיתולוגיה יוונית.

אנימה.

משחקי מחשב.

מחשבים ושרתים.

צמחים, גינות וסוקולנטים.

חומצות אמינו, ויטמינים, מינרלים, מה כדאי לצרוך, באיזה גיל, מה סותר מה, מה נספג טוב יותר, ואיך בתוך שבועות הפכו למומחים של iHerb.

התחומים?
באמת אינסופיים.

הדבר המשותף הוא שכאשר תחום עניין נכנס לחיים שלהם הוא יכול לתפוס מקום עצום.

חוקרים.

קוראים.

צופים.

משווים.

אוספים מידע.

זוכרים פרטים שאחרים בכלל לא שמים שהם קיימים.

רוצים לדבר על זה.

ועוד לדבר על זה.

ועוד קצת.

כאילו איך אפשר לא לדבר על הדבר הכי מרתק בעולם כרגע?!

ואז מגיע העולם.

העולם שבו לא כולם רוצים לשמוע עשרים דקות על הסוקולנטים שלנו.

או על ההבדלים בין סוגי שרתים.

או על עץ המשפחה של האלים במיתולוגיה היוונית.

או על הסיבה המדויקת שבגללה מגנזיום מסוג אחד עדיף על אחר.

נוצרת ההתנגשות.

כי הם עלולים להיתפס כ"לא מותאמים".

כמי שחופרים.

שלא יודעים מתי לעצור.

שלא שמים לב שהאדם שמולנו כבר מזמן הפסיק להתעניין.

זה גם יכול להיות מעצבן.

אצל אנשים רבים על הרצף הם חלק מהמאפיינים של האוטיזם.

הם חלק מהדרך שבה המוח מתמקד.

לומד.

מארגן מידע.

מוצא משמעות.

ומתמסר לעולם.

בתוך מה שנראה לאחרים כמו אובססיה, מסתתרת יכולת מדהימה:

יכולת ללמוד לעומק.

להתמיד.

לחקור.

לזכור.

להבחין בפרטים.

ולהתאהב בידע.

תחומי העניין משתנים.

תקופה אחת אנחנו מומחים לרכבות.

אחר כך לצמחים.

אחר כך למיתולוגיה.

ואז פתאום לויטמינים, מחשבים או דינוזאורים.

המוח מתפתח.

הילד גדל.

העולם הפנימי משתנה.

ולפעמים תחום עניין אחד מתחלף באחר.

התפקיד שלנו כהורים, כאנשי טיפול וכאנשים שנמצאים לידם, הוא לא לנסות "להפסיק את החפירות".

אלא ללמד בעדינות את האיזון.

מתי אפשר לדבר על מה שמעניין אותי.

איך לבדוק אם האדם שמולי עדיין איתי.

איך להתעניין גם בעולם של האחר.

איך לשתף בלי להציף.

הילד שחופר לכם עכשיו במשך שעה על רכבות, על כוכבי לכת או על סוגי סוקולנטים…

פשוט מראה לכם איך נראית אהבה אמיתית לידע.

וכמה יפה יכול להיות מוח שפשוט מסרב להתעניין במשהו רק על פני השטח. ❤️

29/08/2026

לא מאמינה בלהפוך את ה1 בספטמבר ל"חג של התחלות חדשות". יש ילדים שעבורם זה יום מבאס. מאוד. וזה לא אומר שמשהו בהם לא בסדר.
בית הספר לא קובע מי נהיה, אבל הוא כן יכול להיות מגרש אימונים לחיים בתוך קושי.

1 בספטמבר מתקרב.

בקהילות שאני פוגשת בקליניקה עולמות הילדים בעיקר סביב הרצף האוטיסטי.

לא לכל הילדים זה יום שמח.

גם לא קצת. לא טיפונת .

ילדים שבין אם הם חוזרים לשילוב, בין אם לכיתה קטנה, ובין אם למסגרת אחרת היו שמחים מאוד אם ה־1 בספטמבר פשוט היה מתבטל. חלקם מוכנים להמיר תמורת עוד סבב עם איראן או איזה אויב אחר.

יש כאלה שלא רוצים לדבר על בית הספר.
וכאלה שלא רוצים אפילו להגיד את השם שלו. זו מילה שלא אומרים אותה בקול רם. רחמנא.
והקושי שלהם בכלל לא קשור ללימודים.

הם חכמים, סקרנים, יצירתיים, מוכשרים ועדיין מבואסים טיכו מזה שהחופש נגמר. ובעיקר ממה שעתיד להתחיל. אוף.

מה שמחכה להם הוא לא רק חשבון, אנגלית או מבחן.

זה לקום בבוקר.
לעמוד בלוחות זמנים.
לעמוד בדרישות.
להיות בתוך רעש.
בתוך מערכת.
בתוך קבוצה.
להבין סיטואציות חברתיות.
לנהל את עצמך כשיש עוד מיליון דברים שקורים סביבך.

זה לא באמת כל החיים.

כל הסיפור הזה של בית הספר, עם כל הדרמה והחשיבות שאנחנו נותנים לו, הוא במידה מסוימת גם חרטא ברטא.

הוא לא קובע מי תהיה.
הוא לא קובע כמה תהיה מאושר.
הוא בטח לא קובע את הערך שלך.

אבל...

הוא כן יכול להיות מקום שבו אנחנו לומדים על החיים.

איך אנחנו מתמודדים עם קושי.
איך אנחנו מבקשים עזרה.
איך אנחנו נשארים בתוך סיטואציה שלא בחרנו.
איך אנחנו מוצאים את האנשים שלנו. חשוב ממש (!).
איך אנחנו מגלים מה עוזר לנו ומה לא.

ובמיוחד עבור ילדים שמתקשים בסיטואציות חברתיות ובתוכם ילדים על הרצף, אין כרגע איזו אלטרנטיבה קסומה לחדר כושר חברתי שהוא הבית ספר בפרט לאלו יש להם מה שקוראים לו "קושי חברתי".

בית הספר הוא עדיין אחת הזירות המרכזיות שבהן החיים החברתיים מתרחשים.

אני לא חושבת שצריך לשכנע ילד ש 1 בספטמבר הוא "התחלה מרגשת".

"אני מבין. גם אני לא הייתי רוצה את זה כרגע." כנל.

אפשר להיות מבואסים שהקיץ נגמר.
לא לאהוב את המסגרת.
אפשר לפחד.
אפשר לכעוס.
אפשר לא לרצות לקום בבוקר.

וזה לא אומר שלא נלך. וכאשר נצליח ללכת זה חוסן שמתבטא דרך פעולה שלא בא לי לעשות אותה, אבל אני רואה את הערך הגבוה האחר לשמו אני כן מתאמץ.

אנחנו לא צריכים להוסיף לקושי גם את התחושה שמשהו לא בסדר בנו בגלל שקשה לנו.

מתחבר גם לפינוי בינוי שלי מהשנה האחרונה.
פינוי בינוי מבקש ממך לפנות משהו שהיה שם, לפעמים הרבה מאוד שנים, כדי שיהיה מקום לבנות.

צריך תעוזה.
שלא לומר אומץ.
אומץ, בעיניי, הוא לא להפסיק לפחד.
להסכים לפחד ובכל זאת לזוז. עם הפחד. לעבר ערך גבוה יותר שחשוב לי.
לא לחכות שהכול יהיה בטוח.
לא לדעת בדיוק איך ייראה הבניין החדש.
ולנסות, עד כמה שאפשר, לשחרר את ה־attachment לתוצאה.
כי החיים, מסתבר, לא מחכים שנדע איך הם ייגמרו כדי להתחיל אותם.
לא כל שינוי מרגיש כמו "איזה כיף, התחלנו מחדש!"

יתכן ושינוי מרגיש כמו פינוי.

משהו מוכר מתפנה.
הקרקע זזה.
הבניין החדש עוד לא קיים.

צריך תעוזה כדי להיות שם.

להסכים לפחד, בלי לתת לפחד לנהל את כל הסיפור.

רצוי להמשיך לפנות, לבנות, להעמיק ולהרחיב
בלי attachment לתוצאה.

ובמפגש מנחים במנהיגות תודעתית Impact by Mati שאלנו :

מה אנחנו מאחלים לעצמנו?

זו הבקשה שלי לשנה הזו עבור המטופלים:

לא שהכול יהיה קל.

לא שהילדים פתאום יאהבו את ה 1 בספטמבר.

ולא שאני אדע בדיוק איך ייראה הבניין בסוף.

להמשיך ליצור בתוך מה שקיים.

להרחיב את מה שאפשר.
להעמיק במה שכבר יש.
ולזכור שגם כשאנחנו פוגשים קושי

אנחנו לא הקושי.

הילד לא רוצה לחזור לבית הספר?

הוא לא ילד שלא רוצה את החיים.

הוא ילד שמבין, כבר עכשיו,
שיש דרכים אחרות לחיות.

ועד שיימצאו
אנחנו נמשיך ללמוד איך לחיות טוב יותר בתוך הדרך שיש.

21/08/2026

לא כל ילד שלא עושה כלום בחופש נמצא בבעיה. הוא פשוט סוף סוף לא צריך לעשות כלום. ההורים עצמם הם כבר מותשים מלראות את חוסר העשייה הזה, ובמקביל יודעים שעוד רגע השגרה חוזרת.

״הוא לא יוצא מהבית.״
״לא בא לו לעשות כלום.״
״הוא אפילו לא רוצה ללכת לחברים /טיול/משפחה.״
״וכל העבודות שקיבל מבית הספר? אפילו עליהן הוא לא מסתכל.״

הורים, הכל בסדר.

באמת.

אנחנו כל כך רגילים לתפקד, שאנחנו מתחילים לחשוב שגם מנוחה צריכה להיות מתפקדת.

שבחופש צריך לצאת.
להיפגש.
לטייל.
ללכת לחוג.
להשלים משימות.
לקרוא.
ליצור.
להיות פעילים.

אז לא.

הילד שלכם פשוט מותש.

כי תחשבו רגע על המסלול שהוא עבר השנה:
בית ספר.
דרישות.
מבחנים.
צוות.
ילדים.
חברים.
חוגים.
הסעות.
משימות.
ציפיות.
הסתגלויות.
ועוד כל כך הרבה דברים שאנחנו, המבוגרים, לפעמים כבר לא רואים כי התרגלנו אליהם.

מגיע יולי אוגוסט.

ולכאורה קריסת מערכות.

זו קריסת מערכות בדיוק מהסוג שהמערכת הייתה צריכה.

לישון.
להימרח על הספה.
להיות בטלפון.
לבהות.
לשחק.
להתחרדן.
לא לפגוש אף אחד.
לא לעשות כלום.

אפילו לא את העבודה שהמורה נתנה.

כן, גם זה יכול להיות בסדר.

התרבות שלנו לא ממש יודעת לתת מקום ל״כלום״.

אנחנו חיים בקצב שמקדש עשייה, התקדמות, יעדים, הספקים.
ואז אנחנו מופתעים כשהילד שלנו מגיע לחופש ופשוט... נשכב.

הגוף שלו יודע משהו שאנחנו שכחנו.

הוא יודע שצריך זמן שבו לא צריך להיות תלמיד.
לא צריך להיות חבר.
לא צריך להצליח.
לא צריך לעמוד בציפיות.
לא צריך להיות ״בגרסה הכי טובה של עצמו״.

רק להיות.

אז אם הילד שלכם כרגע בעיקר בבית, לא ממהר לשום מקום, ולא ממש רוצה לעשות כלום לפני שאתם נבהלים,

האם הוא באמת במצוקה?

בפעם הראשונה מזה חודשים, הוא פשוט מרשה לעצמו לנוח?

גם סוללה טובה צריכה לפעמים להתרוקן כמעט לגמרי כדי להיטען מחדש.

ועוד מעט השערים ייפתחו.
השעון המעורר יחזור.
המערכת תיכנס שוב לפעולה.

כרגע?

מותר לה קצת לנוח.

גם לילדים.

וגם לנו.

14/08/2026

כשהילד בטוח (!) שהוא היה אמור להתקבל

יש תפיסה ילדית ומאוד אנושית שאומרת:

אם אני הכי מוכשר,
אם יש לי את הציונים הכי טובים,
אם השקעתי הכי הרבה,
אם אני רץ הכי מהר,
אם אני יודע הכי הרבה,
אם יש לי את כל הנתונים הנכונים
אזי,
אני אמור לקבל את המקום.

את התפקיד.
את המגמה הנחשקת.
את הנבחרת.
את הכיתה שרציתי.
את ההזדמנות.

ובפועל מגיעה התשובה השלילית "הרינו להודיע ש..."

ומישהו אחר התקבל. מסתבר.

מישהו שלכאורה, בפרמטרים שהילד מכיר ומודד, פחות מתאים ממנו.

"אבל איך?!"

"מה הוא עשה שאני לא?"

"אני יותר טוב ממנו ב־___."

"זה פשוט לא הגיוני."

מבחינתו, זה אפילו מרגיש כמו עוול.

הילד עדיין מסתכל על העולם דרך מערכת מאוד ברורה של מדדים: ציונים, הישגים, יכולת, כישרון, השקעה, מהירות, הצלחה.

אבל החיים, למרבה הצער או המזל אינם טבלת אקסל.

יש עוד כל כך הרבה פרמטרים שאנחנו לא רואים.

לפעמים מי שבוחר את המועמדים מחפש התאמה אחרת לגמרי.
לפעמים יש צרכים שאנחנו לא יודעים עליהם.
לפעמים יש שיקולים שלא קשורים בכלל למי יותר טוב.
פשוט, הדלת הזאת לא הייתה הדלת שלו.

הילד לא יכול לראות את זה.

עדיין.

זה המקום שבו אנחנו פוגשים את האכזבה בקליניקה.

לא כדי לשכנע שזה לטובה כשהוא כרגע מרגיש שהכול אוים ונורא ולא פייר. מבחינתו יש טעות, קרה כאן אבסורד. מישהו ממש התבלבל ותיכף יבין את השגיאה.

לא כדי להחליק את הכאב.

אלא כדי להיות איתו בתוך התבוסה.

לתת מקום ללא שהגיע.

לחוות את הדחייה בלי לברוח ממנה. לכאוב אותה.
לשיים כאב.
לכעוס.
להתאכזב.
להרגיש שזה לא הוגן.

לאט לאט, להרים את הראש.

לדעת שיוכלו לפגוש גם את מה שלא הצליח. רצינו, קיווינו, היה לנו ברור שזה שלנו, והנה מישהו אחר יצא עם השלל.

ללמוד יחד שהם לא חייבים להתקבל לכל מקום כדי לדעת שהם ראויים. הם ראויים מעצם היותם, רק כי נולדו.

שהבחירה של ועדה, מאמן, מורה או מערכת כלשהי אינה פסק דין על הערך שלהם.

ושהחיים יהיו מלאים ברגעים כאלה.

הצלחות.
כישלונות.
דחיות.
אכזבות.
הפתעות.
דלתות שנסגרות.
ודלתות אחרות שנפתחות בדיוק כשכבר הפסקנו לחפש.

רק שנים אחר כך, הילד שכבר הפך לאדם מסתכל אחורה ואומר שעכשיו אני מבין (ולפעמים לא).

המקום שלא התקבל אליו פינה מקום למשהו אחר. לא בטוח שיותר מיטיב, אבל אחר.

שאילו התקבל, הדרך הייתה נראית אחרת בודאות. ולא שאנחנו פה שלמים עם כל הדרכים שלנו. עדיין ממתינים להמצאה של מכונת הזמן.

אולי הייתה שם השגחה שלא יכול היה לראות באותו רגע. תקווה.

בשפה היהודית זה נקרא השגחה פרטית.

האמונה שלא כל מה שאנחנו רוצים הוא בהכרח מה שנכון לנו, ושגם כשאנחנו עדיין לא מבינים את התמונה ,אולי היא בכל זאת נכתבת לטובתנו.

לא צריך ללמד ילד להאמין שכל "לא" הוא מיד "כן" בתחפושת.

זה פשטני מדי.

אתה לא יודע עדיין מה הסיפור שהחיים שלנו כותבים. נחבר נקודות רק בדיעבד.

ולכן כשהדלת נסגרת,
אפשר לכאוב ביחד בקליניקה.

אפשר להתאכזב ביחד במפגש טיפולי.

ואפשר, בסופו של דבר, להמשיך ללכת.

אל הדבר הבא.

11/08/2026

נשארו פחות משלושה שבועות לחופש הגדול.
הספירה לאחור כבר התחילה.

לא אצל כולם זו ספירה לאחור של
״יאללה, שיחזרו כבר למסגרות, שנוכל סוף סוף לנשום״.

משפחות רבות שאצלן קורה בדיוק ההפך.

כי ככל שספטמבר מתקרב, מתחילים להרגיש בבטן את מה שעומד לחזור.

עוד עשרה חודשים של התמודדות.

עוד פער בין מה שהילד אומר שהוא רוצה לעשות לבין מה שהוא מצליח לעשות בפועל.

בין ״אני רוצה ללכת״ לבין הבוקר שבו הוא לא מצליח לקום.

בין ״השנה אני אסתדר״ לבין הערב שלפני, כשהחרדה כבר מתחילה לעלות.

בין הרצון להשתלב, לבין היכולת באמת להיות בתוך המסגרת.

ואז חוזרות השיחות עם הצוותים.
ההסברים.
ההתאמות.
הטלפונים.
ההתלבטויות.
התחושה שכל העולם חוזר למסלול ואנחנו שוב צריכים להבין איך בכלל עולים עליו למען השם.

לכאורה, בספטמבר כולם חוזרים לשגרה.
השגרה היא בדיוק הדבר שהכי קשה לנו להיכנס אליו.

לא כי חסרה לו מוטיבציה.

יש פער אמיתי בין הרצון לבין היכולת.

וזה פער שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים מכירים היטב.

ולכן, כשנאמר
״איזה כיף, עוד מעט חוזרים למסגרות!"

מה כיף בזה?

בשבילנו זה לא בהכרח סוף החופש.

זה תחילתה של עוד התמודדות.

ואולי השנה, לפני שהמערכת מתחילה לדרוש מהילדים להתארגן, להסתגל, להגיע, להשתתף ולהצליח
להבין שעצם זה שהוא שייך למסגרת כלשהי, זה כבר הצלחה.

משפט צופן הלא מובן נשמע בחלל חליפות:
״די, רק שיחזרו כבר לבית ספר. רק שיחזרו לשגרה, שנוכל לנשום.״

חושבת שאצל משפחות מיוחדות זה לא ככה.

עכשיו, כשהחופש מתחיל להיגמר, מתחיל המתח.

הרי אנחנו כבר יודעים מה מגיע.

עוד עשרה חודשים שבהם הילד אומר שהוא רוצה, שהוא מתכוון, שהוא ישתדל, שהוא השנה יעשה אחרת…

ומגיע הזמן (הימים הנוראיים) שבם צריך אשכרה לעשות.

לקום בבוקר.
להתלבש.
לצאת.
להיכנס לשער.
להישאר.
להשתתף.
להיות עם עוד ילדים.
לעמוד בדרישות.
להחזיק יום שלם.

והפער הזה.

הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מסוגל לבצע בפועל
הוא לפעמים המקום שבו נשברים גם הילד וגם ההורה.

ואז חוזרים הערבים שלפני.
״מחר יש בית ספר…״

והבקרים.

אוי, הבקרים. והערבים אוי א-ברוך.

ההתבאסות.
ההתנגדות.
החרדה.
המשא ומתן.
ה״אני לא יכול״. לא בא לי.
ה״אני לא רוצה״. לא מרגיש טוב.
וההורה שכבר בשבע בבוקר מרגיש כאילו עבר יום עבודה שלם. בעצם עוד מאתמול בערב שהתחילה ההתנגדות והבאסה הלאומית.

מתחילות גם השיחות עם הצוותים.

מה קורה?
למה הוא לא מגיע?
למה הוא לא משתתף?
למה הוא לא עושה את מה שהוא אמר שיעשה?
מה אפשר לעשות?
מה צריך לשנות?
כמה עוד אפשר להתאים?

והעולם מסביב?

הוא פשוט חוזר לשגרה.

כאילו.

אנחנו לא מצליחים לחזור איתו.

אנחנו חלק מהמערכת הזאת, ברור. זה כרגע מה שיש במצאי.

הקצב שלה פשוט לא מתאים לנו.

הדרישות לא מתאימות.
הציפיות לא מתאימות.
ה״ככה כולם עושים״ לא עובד אצלנו. הלוואי והיה עובד.

מבחוץ נראה לכאורה פשוט:

חוזרים לבית ספר.

מבפנים?

תחילתה של תקופה שלמה של מאבק.

אז כן.

נשארו פחות משלושה שבועות.

ואצלנו הספירה לאחור התחילה. אמאל'ה .

היא לא אומרת (מקנאה באנשים שזו החוויה שלכם ):

״איזה כיף, עוד מעט חוזרים לשגרה.״

היא אומרת:

״עוד מעט זה חוזר.״

איך אנחנו יכולים לבנות השנה מסגרת חיים שתצליח לפגוש אותו במקום שבו הוא באמת נמצא ולא בעיקר לדרוש ממנו להגיע למקום שבו אנחנו חושבים שהוא אמור להיות? באמת לחנוך לנער על פי דרכו.

לא כל ילד צריך ללמוד לרוץ מהר יותר. למרות שהרבה מהם בפועל לכאורה רוצים.

לשנות את הקצב.

11/08/2026

09/08/2026

08/08/2026

אני מסתכל/ת על הילד שלי דרך הקושי שלו במקום דרך מי שהוא?

עינת נתן מדברת על רעיון של *אם היה לנו כדור בדולח לראות שהם הופכים להיות ממש בסדר בעתיד…*.

כזה שהיינו יכולים להסתכל דרכו על הילד שלנו מעבר להרי החושך.

להסתכל עליו היום,
ולא לתת לקושי של היום להסתיר מאיתנו
את האדם שהוא יכול להיות מחר.

לא לראות רק את מה שהיה קשה. כהורים אנחנו פוגשים את הילד שוב ושוב דרך הרגע הקשה שלו.

ברמת הפרקטיקה.
היינו מדברים אחרת.
מציבים גבולות אחרת.
בוחרים על מה להתעקש ועל מה לשחרר.
לא פרשים כל קושי כחוסר רצון.

נותנים יותר מקום למה שעובד.
ומפסיקים לנסות כל הזמן לתקן את הילד ומתחילים לעזור לו לבנות את עצמו.

לא את ההתפרצות.
לא את ההימנעות.
לא את הילדה שלא דיברה.
לא את הילד שלא הצליח להשתלב.
לא את המבחן whatever שנכשל בו.
לא את השיעורים שלא נעשו.
לא את ה'למה אתה לא פשוט ###?'

לראות את הילד שלנו בעוד כמה שנים,
עם כל היכולות שכבר נמצאות בו היום גם אם כרגע הן מכוסות בשכבות של פחד, חרדה, קושי, חוסר ביטחון או שונות.

אני כמעט בטוחה שהתגובה שלנו הייתה משתנה אם היום הייתי מקבלת הצצה לפריחת, ייצוב והגשמת ילדיי בעתיד.

היינו פחות ממהרים לתקן.
פחות משווים.
פחות דוחפים.
פחות נבהלים מכל נסיגה.

מה הוא כבר כן מצליח לעשות?

איפה הוא מרגיש מסוגל?

מה נותן לו תחושת ערך?

מה אני יכול/ה לעשות כדי שהכוחות שלו יקבלו יותר מקום?

אנחנו רואים בעיקר את הקושי,
אנחנו מתחילים לנהל חיים סביב הקושי.

אם הוא חרד אנחנו מנהלים את החיים סביב החרדה.
אם הוא נמנע אנחנו מנהלים את היום סביב ההימנעות.
אם קשה לו חברתית כל מפגש הופך למבחן. ומה שמואר צומח -חוק בוטני

בלי לשים לב,
גם הילד מתחיל לראות את עצמו דרך אותה עדשה.

״אני הילדה שאין לה חברות.״
״אני זה שקשה לו.״

לא באמת נפטרים מהקושי , העוצמה פוחתת משמעותית.

איך אנחנו בונים חיים שבהם הקושי קיים אבל הוא לא מנהל את הילד ואותנו בכל שעות היום?

זו כבר התערבות אחרת.

היא משנה את המטרות ואת השפה.
היא משנה את הציפיות.
היא משנה את הבחירות הקטנות שאנחנו עושים בכל יום.

את התחושה שהוא לא פרויקט ש'צריך לתקן'.

הוא אדם שלם,
עם קושי ועם כוחות,
עם מקומות שעדיין צריכים להתפתח
ועם מקומות שכבר עכשיו יכולים לפרוח. גם להם יש תקופות וגם הם משתנים לאורך זמן.

לא לראות רק את מה שמול העיניים כרגע.

אלא גם את מה שעוד יכול ועתיד להיות שם. ככה אני רואה את הילדים שלכם כשהם מגיעים אלי לטיפול וככה אני רואה אותם מהסיפורים שלך כאשר את מגיעה אלי לטיפול

מוזמנות לקבוצת ווטסאפ שקטה שלי :
https://chat.whatsapp.com/C9eVa3m8Grg0G10HzVPWKn

03/08/2026

בתחילת תהליך הטיפול, השקט מדבר יותר מהמילים.

יש ילדים ובני נוער שמגיעים עם תשובות קצרות, כתפיים מכווצות, מבט שמתחמק. הם בוחנים. בודקים. עדיין לא יודעים אם המרחב הזה באמת בטוח בשבילם.

הטבע יודע מה שחדר עם ארבעה קירות לא יודע.

כשצועדים יחד בשביל, כשיושבים על גזע עץ, כשמלטפים כלב, כשמתבוננים בנוף או בלטאה שחולפת, המנח הריגשי מתרכך. השיחה פשוט מתרחשת מעצמה.

לאט לאט נבנה אמון. ככל שיש יותר מפגשים טיפוליים נוצרת מוכרות ובטחון.

הם מרגישים שמקשיבים להם באמת. מסתכלים בעיניים טובות ומעריכות. מנסים להבין את העולם דרך העיניים שלהם. שנותנים מקום לרגשות שלהם, גם כשהם מבולבלים, גם כשהם סוערים. יחד אנחנו מנסים לעשות סדר בלהבין את עצמם, להבין את האחרים, להבין את מה שקורה סביבם.

אחרי זמן מה הם מגיעים למפגש... ומתחילים לדבר.

וממשיכים לדבר. שוטף וברצף.

ומהרגע שהם פוגשים אותי ועד הרגע שאנחנו נפרדים, המילים זורמות בלי מאמץ. הם משתפים, שואלים, צוחקים, חושבים בקול, מספרים על בית הספר, על חברים, על פחדים, על חלומות.

אני מתרגשת לראות את המעבר הזה.

כמו פרח שנפתח לאט לפרוח.

זו אחת הזכויות הגדולות של העבודה שלי: להיות עדה לילד מגלה שהקול שלו ראוי להישמע. הרבה יותר ממילים. הוא סימן לכך שהתודעה מאפשרת לעצמה להישמע ולהתבטא .