14/08/2026
כשהילד בטוח (!) שהוא היה אמור להתקבל
יש תפיסה ילדית ומאוד אנושית שאומרת:
אם אני הכי מוכשר,
אם יש לי את הציונים הכי טובים,
אם השקעתי הכי הרבה,
אם אני רץ הכי מהר,
אם אני יודע הכי הרבה,
אם יש לי את כל הנתונים הנכונים
אזי,
אני אמור לקבל את המקום.
את התפקיד.
את המגמה הנחשקת.
את הנבחרת.
את הכיתה שרציתי.
את ההזדמנות.
ובפועל מגיעה התשובה השלילית "הרינו להודיע ש..."
ומישהו אחר התקבל. מסתבר.
מישהו שלכאורה, בפרמטרים שהילד מכיר ומודד, פחות מתאים ממנו.
"אבל איך?!"
"מה הוא עשה שאני לא?"
"אני יותר טוב ממנו ב־___."
"זה פשוט לא הגיוני."
מבחינתו, זה אפילו מרגיש כמו עוול.
הילד עדיין מסתכל על העולם דרך מערכת מאוד ברורה של מדדים: ציונים, הישגים, יכולת, כישרון, השקעה, מהירות, הצלחה.
אבל החיים, למרבה הצער או המזל אינם טבלת אקסל.
יש עוד כל כך הרבה פרמטרים שאנחנו לא רואים.
לפעמים מי שבוחר את המועמדים מחפש התאמה אחרת לגמרי.
לפעמים יש צרכים שאנחנו לא יודעים עליהם.
לפעמים יש שיקולים שלא קשורים בכלל למי יותר טוב.
פשוט, הדלת הזאת לא הייתה הדלת שלו.
הילד לא יכול לראות את זה.
עדיין.
זה המקום שבו אנחנו פוגשים את האכזבה בקליניקה.
לא כדי לשכנע שזה לטובה כשהוא כרגע מרגיש שהכול אוים ונורא ולא פייר. מבחינתו יש טעות, קרה כאן אבסורד. מישהו ממש התבלבל ותיכף יבין את השגיאה.
לא כדי להחליק את הכאב.
אלא כדי להיות איתו בתוך התבוסה.
לתת מקום ללא שהגיע.
לחוות את הדחייה בלי לברוח ממנה. לכאוב אותה.
לשיים כאב.
לכעוס.
להתאכזב.
להרגיש שזה לא הוגן.
לאט לאט, להרים את הראש.
לדעת שיוכלו לפגוש גם את מה שלא הצליח. רצינו, קיווינו, היה לנו ברור שזה שלנו, והנה מישהו אחר יצא עם השלל.
ללמוד יחד שהם לא חייבים להתקבל לכל מקום כדי לדעת שהם ראויים. הם ראויים מעצם היותם, רק כי נולדו.
שהבחירה של ועדה, מאמן, מורה או מערכת כלשהי אינה פסק דין על הערך שלהם.
ושהחיים יהיו מלאים ברגעים כאלה.
הצלחות.
כישלונות.
דחיות.
אכזבות.
הפתעות.
דלתות שנסגרות.
ודלתות אחרות שנפתחות בדיוק כשכבר הפסקנו לחפש.
רק שנים אחר כך, הילד שכבר הפך לאדם מסתכל אחורה ואומר שעכשיו אני מבין (ולפעמים לא).
המקום שלא התקבל אליו פינה מקום למשהו אחר. לא בטוח שיותר מיטיב, אבל אחר.
שאילו התקבל, הדרך הייתה נראית אחרת בודאות. ולא שאנחנו פה שלמים עם כל הדרכים שלנו. עדיין ממתינים להמצאה של מכונת הזמן.
אולי הייתה שם השגחה שלא יכול היה לראות באותו רגע. תקווה.
בשפה היהודית זה נקרא השגחה פרטית.
האמונה שלא כל מה שאנחנו רוצים הוא בהכרח מה שנכון לנו, ושגם כשאנחנו עדיין לא מבינים את התמונה ,אולי היא בכל זאת נכתבת לטובתנו.
לא צריך ללמד ילד להאמין שכל "לא" הוא מיד "כן" בתחפושת.
זה פשטני מדי.
אתה לא יודע עדיין מה הסיפור שהחיים שלנו כותבים. נחבר נקודות רק בדיעבד.
ולכן כשהדלת נסגרת,
אפשר לכאוב ביחד בקליניקה.
אפשר להתאכזב ביחד במפגש טיפולי.
ואפשר, בסופו של דבר, להמשיך ללכת.
אל הדבר הבא.
