Roni Eliav - Roni's fun&grow

05/08/2026

איזה רגע מרגש זה להקשיב למילים של מישהי אחרת, ולשמוע דרכה בדיוק את הקול שלי 😊
השבוע קיימנו את מפגש סיכום השנה של הדרכת הסקטור למרפאות בעיסוק. ישבתי שם, הקשבתי להן משתפות, והלב שלי פשוט התרחב.
פתאום ראיתי איך לאורך כל השנה, פגישה אחרי פגישה, נבנה והתגבש אצל כל אחת מהן ה"אני מאמין" המקצועי שלה. שמעתי אותן מדברות בדיוק את הערכים שאני כל כך מאמינה בהם ומשתדלת להעביר הלאה:
*להסתכל מעבר להתנהגות*- לא להיבהל מהתנגדות או מפסיביות של ילד, לדעת לעצור, לשהות בתוך הטיפול ולהבין מה הילד באמת מבקש מאיתנו עכשיו.
*הורות כשותפות*- להפוך את ההורים לחלק פעיל, מרכזי ומשמעותי מהתהליך הטיפולי, בגישה מכילה, קשובה וללא שיפוטיות.
*לראות את הילד השלם*- להסכים להשתחרר מהמקום ה"בטוח" של ישיבה ליד שולחן ומיקוד בתוצרים ולעשות זום-אאוט אל התשתית הגופנית, התקשורת, הרגש ועולם התוכן שמעניין את הילד.
*לסמוך על הדרך *(Trust the Process) - לפתח חמלה עצמית, להבין שטיפול הוא תהליך עמוק שלא תמיד עובד לפי מה שכתוב במחברת, ולדעת לסלול את הדרך פנימה בביטחון ובקצב הנכון.
אני מודה על הזכות ללוות ולהצמיח דור של מרפאות בעיסוק מעמיקות, יצירתיות וקשובות. הדרכה עבורי היא תשוקה גדולה ומקום שבו אני לומדת ומלמדת בו-זמנית. לראות את הדרך המטורפת שהבנות עברו השנה, את העומק, הרגישות והתובנות המרגשות שהן הביאו איתן לשיחה, משמח ומרגש אותי מאוד.
לקראת שנת העבודה החדשה, אני מזמינה עוד מרפאות בעיסוק שרוצות להעמיק, להתפתח ולבנות את הזהות המקצועית שלהן להצטרף אליי להדרכה אישית, ומוזמנות גם להירשם לקורס הדיגיטלי בנושא 'שותפות הורים בתהליך הטיפולי' הפלייר בתגובות 😊

02/08/2026

"הדרקון חי בתוכך... הבחירות שלך הן שייקבעו אם הדרקון יביא אור או חשיכה לסיפור חייך."
"In your chest beats the heart of a dragon – stronger and braver than you imagine..."
מתוך תערוכת פסלי החול (Hundested Sandskulptur) בדנמרק.
אם נלחמים בדרקון הזה או מנסים להתעלם ממנו, הוא מביא איתו סערה, בלגן וספקות. אבל כשאנחנו לומדים להכיר אותו, להבין מה מניע אותו ולבחור איך לנווט את הכוח שלו- הדרקון הזה הופך למנוע הכי חזק שלנו.
אז מי הוא בעצם הדרקון הזה?
כשאני מסתכלת על ילדים (וגם על עצמנו, המבוגרים), אני מזהה אותו מיד: זו אנרגיה עוצמתית, תשוקה בלתי נגמרת, סקרנות ששורפת בעיניים, רצון לעוף הכי גבוה- וגם להתרסק הכי כואב.
הדרקון הוא היכולת לחוות את החיים בעוצמה מלאה: לשמוח ולהתרגש, להיעצב ולהתרגז, להיבהל ולהתמלא חרדה. זו הלהבה הפנימית שמניעה את הכל.
התפקיד שלנו כהורים וכאנשי מקצוע מרגיש לא פעם כמו הליכה על חבל דק:
מצד אחד- הצורך לרסן, להציב גבולות ולהכניס למסגרת שמגנה ושומרת.
ומצד שני- הרצון העז לתת דרור. לא לכבות את הלהבה שמניעה אותם, אלא לאפשר לתשוקה הזו לבטא את עצמה בעולם.
האיזון העדין הזה הוא שיעור לכל החיים: ללמוד איך לרכוב על הדרקון. לרדוף אחרי הרוח, לחטוף כאפות מסיטואציות וממסגרות, לקום, להרים את הראש ולנסות שוב. התפקיד שלנו הוא לא לכלוא את הדרקון בכלוב, אלא ללמוד- וללמד- לזהות אותו- לתת לו שם- ללמד איך לעוף איתו בלי להישרף.
איך זה נראה בפועל?
בקליניקה, נפגוש ילד שמתפרץ וכועס כי הפסיד במשחק. הוא צועק, בוכה, זורק את הקלפים. קל מאוד לראות רק את ההתנהגות ולהגיב אליה. אבל אם נתבונן פנימה, נראה שם את הדרקון – את הרצון העמוק להצליח, להיות מסוגל, להרגיש בעל ערך. כשהמבוגר פוגש את הכאב ולא רק את ההתנהגות, הדרקון נרגע ומתחיל ללמוד לעוף..

22/07/2026

אני חייבת להתחיל בווידוי קטן: גמר המונדיאל הזה היה אחד ממשחקי הכדורגל הבודדים שצפיתי בהם בחיי.
למעשה, לאורך כל המשחק נעזרתי בצ'אטי כדי להבין מה קורה: מה זה בכלל פנדל? למה יש הארכה? ולמה כל רגע יש דרמה על המגרש- נפילות קולוסליות, שחקנים שנראים כאילו קרה להם משהו בלתי הפיך, ואז, כעבור כמה שניות, קמים וחוזרים לשחק כאילו כלום?
אין לי באמת ידע מקצועי בכדורגל. אני לא מבינה טקטיקות, מערכים או ניתוחים של מהלכים. אבל יש רגעים שלא צריך להבין בהם כדורגל כדי להבין משהו עמוק על בני אדם.
והרגע שתפס אותי (ואת הבנות המאוכזבות שלי...) יותר מכל היה דווקא בסיום המשחק.
מסי ישב על הדשא.
מסביבו, אצטדיון שלם רועש, חוגג, מוצף באנרגיה של ניצחון. ספרד חוגגת, השחקנים מתחבקים, הקהל מריע, העולם ממשיך לנוע קדימה.
ובתוך כל זה, הוא היה רגע אחד עם עצמו.
הוא לא מיהר לקום. לא ניסה למחוק את האכזבה. לא עטף את הרגע במשפטים של "הכול בסדר".
הוא פשוט ישב שם.
נתן מקום להפסד.
נתן מקום לכאב.
נתן מקום לחלום שהיה כל כך קרוב- ולא התממש.
ורק אחרי שהיה עם הרגע הזה, אחרי שאסף את עצמו, הוא קם והמשיך.
בעיניי, זו הייתה אחת ההדגמות המרשימות ביותר של חוסן רגשי.
כי חוסן הוא לא לא להיפגע.
חוסן הוא לא להיות תמיד חזק.
חוסן הוא היכולת לפגוש את הכאב, לתת לו מקום, ולאט לאט לאסוף את עצמנו מתוכו.
וזה בדיוק החיבור לילדים שאנחנו פוגשים בטיפולים בריפוי בעיסוק.
כמה קשה לילד להפסיד במשחק.
כמה מהר הפסד אחד יכול להפוך למסקנה גדולה על עצמו:
"אני לא טוב."
"אני לא מצליח."
"אחרים יותר טובים ממני."
כמה מהר תוצאה של משחק אחד יכולה לגעת בדימוי העצמי ובתחושת המסוגלות.
אבל משחק, בדיוק כמו החיים, מורכב מכל כך הרבה משתנים.
לפעמים היינו עייפים.
לפעמים פשוט לא היינו במיטבנו.
לפעמים היריב היה טוב יותר באותו יום.
ולפעמים יש גם מרכיב גדול של מזל.
האתגר הוא ללמוד להכיל את כל הגורמים האלה.
להבין שהפסד הוא אירוע- הוא לא זהות.
שהתוצאה של משחק אחד לא מוחקת את כל הדרך שעשינו.
שהיא לא מבטלת הצלחות קודמות, מאמץ, למידה והתפתחות.
אולי זו הסיבה שמסי הוא גיבור של כל כך הרבה ילדים,
לא רק בגלל הכישרון.
לא רק בגלל השערים והתארים.
אלא בגלל הרגעים שבהם הוא מראה מה עושים כשכואב.
לראות אותו קם אחרי אכזבה גדולה.
להתחבק עם היריבים.
לכבד את הניצחון שלהם.
לזכור את כל הניצחונות שלו שכבר היו בדרך.
להבין שרגע אחד קשה לא מגדיר את מי שאנחנו.
וזה אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים ללמד ילדים:
מותר להישבר.
מותר להתאכזב.
מותר לכאוב כשחלום מתנפץ.
מתוך הכאב אפשר גם לצמוח.
לאסוף את עצמנו.
לסמוך על הכוחות שלנו.
ולהמשיך הלאה.

14/07/2026

מכירה את הרגע הזה שבו הטיפול בקליניקה מתקדם נפלא, אבל ברגע שהילד חוזר הביתה - הדברים נתקעים?
או את התחושה המוכרת שבה ההורים נשארים "צופים מהצד"... ולא מצליחים להצטרף למשחק המשותף יחד איתנו?
הגיע הזמן לשנות את הדינמיקה הזו 😊
איך הופכים את ההורים מצופים מהצד לסוכני השינוי המרכזיים בבית?
קורס דיגיטלי ייחודי למטפלות (מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת ומטפלות רגשיות)
ב-4 מפגשים ממוקדים, מעשיים וחווייתיים, נלמד איך לרתום את ההורים באמת ולהפוך אותם לשותפים מלאים לדרך.
מוזמנים להפיץ!

03/07/2026

"אז מה המטרות שלכם בטיפול?"
זו שאלה שכמעט כל הורה שומע כשהוא מגיע לריפוי בעיסוק. לפעמים היא מרגישה טבעית, ולפעמים היא קצת מבהילה. הרי באתם אלינו כדי לקבל תשובות, לא כדי שנעשה לכם מבחן...
בפרק השלישי של הפודקאסט "ריפוי בעיסוק בגובה העיניים", החלטנו (בתיה ואני) לפתוח בדיוק את הנושא הזה, וגילינו שאפילו בינינו יש גישות שונות לאיך מתחילים.
לפגוש את האתגר או להתחיל מהכוחות?
דיברנו על הדילמה המקצועית שמלווה כל תחילת תהליך:
• האם במפגש הראשון נכון "לאבחן" ולפגוש את הקושי באופן ישיר כדי לדייק את המטרות דרך אתגר מדורג (Just the right challenge)?
• או שאולי עדיף להקדיש את המפגש הראשון רק למשחק, זיהוי כוחות ותחומי עניין, כדי לייצר לילד חוויה ראשונית "לא כואבת" ובטוחה?
ומה קורה עם אוכלוסיות מורכבות יותר, שבהן דיוק המטרות לוקח קצת יותר זמן והיכרות מעמיקה?
מהקליניקה – אל העולם האמיתי
החממה של הקליניקה היא נהדרת. הילד מצליח להוריד הגנות, לשתף פעולה ולכתוב מדהים. אבל המטרה הגדולה שלנו היא לא שהוא יצליח בחדר שלי, אלא שהוא יצליח לכתוב בכיתה, לשחק עם חברים בהפסקה ולהתארגן בקלות בבוקר בבית.
בפרק שיתפנו בכלים פרקטיים:
• איך אתם, ההורים, הופכים ל"סוכני השינוי" הכי משמעותיים מול הגן ובית הספר.
• איך מדברים עם הצוות החינוכי ב"שפת הטפטפת", בלי להנחית הוראות, אלא מתוך כבוד, צניעות ושותפות אמיתית, כדי לייצר התאמות שעוזרות לא רק לילד שלכם, אלא לאקלים של הכיתה כולה.
הפרק השלישי מוכן!
בין אם אתם הורים שרוצים להבין טוב יותר איך נראה תהליך טיפולי, ובין אם אתן מרפאות בעיסוק שמחפשות לדייק את שיחות ההורים והקשר עם המערכת - הפרק הזה בשבילכם.

https://open.spotify.com/episode/62lgRmwyu7csUImHlXcmOz?si=Q2o9q2KGQ26aUVYK-zR7Rg

ריפוי בעיסוק בגובה העיניים · Episode

10/06/2026

אם תראו ילד מרכיב משקפיים בכיתה, אף ילד אחר לא יבוא ויגיד: "לא פייר! גם אני רוצה משקפיים!". כולם מבינים שזה כלי שעוזר לו לראות את הלוח. אבל מה קורה כשילד אחד מקבל פתאום פידג'ט-טוי, יושב על כרית פיתה, או מקבל אישור לצאת ל"איוורור תנועתי" קצר במסדרון? פתאום מתחילה תחרות, קנאה, וגל של "גם אני רוצה!"
איך זה שחלק מהכלים מתקבלים בטבעיות, וכלים אחרים הופכים לטרנד מסיח דעת? ואיך אנחנו, כאנשי חינוך והורים, יכולים לייצר סביבה שמאפשרת לכל ילד לקבל את מה שהוא צריך, בלי להפוך אותו לחריג?
הסיבה שמשקפיים או גבס ברגל לא מייצרים קנאה היא כי הערך שלהם ברור ומוגדר. הם לא "צ'ופר". הבעיה עם אביזרים תחושתיים (כמו סקוושי, אוזניות אוטמות רעש או כיסא מתנדנד) היא שלעיתים קרובות מדי הם נכנסים לכיתה בלי שום תיווך. הילדים האחרים רואים בהם משחק, פרס או פריט אופנתי, וברגע שזה נהיה טרנד חברתי, הערך הטיפולי והלימודי שלו נגוז...
כדי שזה יעבוד, המורה או הגננת צריכות להוביל קו של סינגור עצמי ושיח פתוח על שונות.
שוויון זה לא לתת לכולם את אותו הדבר. שוויון זה לתת לכל אחד את מה שהוא צריך כדי להצליח.
"מה הגוף שלי צריך?"
כשאנחנו פותחים את זה מול הילדים בגן או בכיתה, השפה צריכה להשתנות.
צוות חינוכי שמנהל את זה נכון, יכול להעביר שיעור של חמש דקות שמשנה אקלים של כיתה שלמה:
"ילדים, לכל אחד מאיתנו יש גוף שונה ומוח שונה. דני צריכה משקפיים כדי שהעיניים שלה יראו את הלוח. נועה צריכה לשתות מים בכל חצי שעה כדי שהראש שלה לא יכאב, וגיא צריך שהידיים שלו יתעסקו בסקוושי מתחת לשולחן, כי זה המטען של המוח שלו- זה מה שעוזר לו להקשיב לי עכשיו."
ברגע שהצורך מתווך בצורה כזו, רמת הקנאה יורדת בצורה דרסטית. הילדים מבינים שיש פה צורך אמיתי ולא פינוק.
איך מיישמים את זה בשטח בלי ליצור חריגות?
1. מגדירים חוקים: אביזר תחושתי (כמו פידג'ט או סקוושי) מגיע עם חוזה. הוא נשאר בגובה כף היד או מתחת לשולחן, הוא לא מרעיש, והעיניים נשארות על המורה. ברגע שהוא עולה למעלה, מוסר לחבר או הופך למשחק, הוא חוזר למגירה.
2. לגיטימציה: כשיש בכיתה או בגן פינות ספציפיות או כלים שזמינים לכולם (למשל, קופסת פידג'טים שאינם טרנדיים, או "פינת שקט"), זה מפסיק להיות סיפור גדול. השונות הופכת לחלק מהשגרה.
3. בניית סינגור עצמי לילד: במקום שהילד ירגיש אשם או "מוזר" שהוא צריך לזוז, אנחנו מלמדים אותו להגיד: "אני קם לרגע לשתות מים כי הגוף שלי צריך תנועה כדי להתרכז". זהו כוח אדיר שילווה אותו גם כמבוגר.
כדי להבין איך זה נראה כשהתפיסה הזו הופכת לחלק מהתרבות, הצצתי לתוך הכיתה של הבת שלי במערכת החינוך בדנמרק. שם, המראה של כיתת לימוד רגילה כולל בטבעיות גמורה כיסאות על רגל אחת שמאפשרים תנועתיות, אוזניות אוטמות רעש על המתלה בצד, וקופסאות נגישות עם פידג'טים שקטים למי שצריך. הכלים האלה הם חלק מהמרחב הציבורי של הכיתה ואינם נתפסים כ"פרס", מה שמוריד את אפקט ה"וואו" והקנאה החברתית.
השונות בין הילדים היא עובדה קיימת. הגוף של אחד מבקש לזוז ולקפץ, של השני מבקש שקט, ושל השלישי מבקש משהו ללעוס בקצה העיפרון. תפקידנו הוא לא להשתיק את הצרכים האלה כדי לייצר "שקט תעשייתי", אלא לתת להם מקום מוגדר, מכבד ומתווך. כשילד מרגיש שמבינים את הצורך שלו ולא שופטים אותו, הוא לא צריך להפריע כדי שיראו אותו, הוא פשוט יודע להיעזר בסביבה שלו באופן עצמאי כדי להיות פנוי ללמידה.
*בתמונה, הפידג'ט העכשוי שלי :)

10/05/2026

בלילה יש לנו רעש בתוך הראש.
מלא מחשבות נכנסות לפני השינה. תכנים לא נעימים שעברנו במהלך היום צפים דווקא מתוך השקט הזה שלפני ההירדמות והפרידה מהיום.
זה נכון גם לילדים ולמתבגרים שלנו, אבל מדויק לא פחות גם עבורנו, ההורים.
אנחנו רואים את הילדים שלנו (ואותנו...) שוקעים בספה, העיניים דבוקות למסך, האצבע גוללת על אוטומט. קופצים מסרטון לסרטון.
אנחנו קוראים לזה "התמכרות", כועסים על חוסר המיקוד, מתוסכלים מהניתוק.
אבל הרבה פעמים המסך הוא לא הבעיה.
הוא פשוט מאפשר את ההפסקה היחידה שהמוח מצליח למצוא.
כשיש בתוך הראש “רכבת קיטור” שלא עוצרת, כשמחשבה דוחפת ורודפת מחשבה, הבריחה לנייד מרגישה כמו השתקה זמנית של הרעש הפנימי הזה.
הבעיה היא שהבריחה הזו היא אשליה.
הגלילה האינסופית לא באמת מרגיעה את מערכת העצבים- היא מעמיסה עליה עוד.
היא מרחיקה אותנו מהשקט האמיתי ומהחיבור לעצמנו, ומוסיפה עוד שכבות של ריצוד וגירויים למוח שגם כך כבר מוצף.
וכשמוח נמצא בדריכות לאורך זמן, גם השקט עצמו מתחיל להפחיד...
ובבוקר, שוב רעש.
דרישות. בית. משימות. עומס. ציפיות.
המערכת שלנו מוצפת, ולא תמיד יודעת איך פשוט “להירגע”.
התקיעות הזו, הבהייה במסך, היא לא עצלנות.
לא חוסר רצון.
זה עומס פנימי שלא מצליח לנחות.
וכדי לצאת מהמעגל הזה, אנחנו לא צריכים עוד ביקורת, ולא עוד:
“נו כבר, תכבה את המסך”.
אנחנו צריכים פחות רעש, ויותר רגעים קטנים של קרקוע.
לייצר בשגרה שלנו ושל הילדים שלנו עוגני תפקוד.
דברים שמחזירים אותנו ל"כאן ועכשיו", ומאפשרים למחשבה אחת להסתיים בלי שעוד עשר יתנפלו עליה.
• תנועה עדינה ואימון- הליכה קצרה, מתיחות, ספורט, אפילו כמה דקות של תזוזה.
תנועה פיזית עוזרת לפרוק מתח שהצטבר במערכת העצבים.
• קריאה- פעולה שמבקשת קצב אחר, איטי יותר.
היא מאפשרת למוח להתמקד בדבר אחד ברצף, בניגוד לקפיצות הבלתי פוסקות בטלפון.
• תרגול של נוכחות- שיחה בלי לחפש פתרונות, מוזיקה רגועה, או כמה דקות ביום שבהן אין דרישה להיות “בסדר”.

לפעמים תנועה מתחילה מזה שמישהו עזר לנו,
או לילד שלנו להרגיש בטוחים מספיק כדי -
לעצור רגע.
לנשום.
ולגלות שהשקט אולי לא מפחיד כמו שחשבנו.
אמן.

*בתמונה, השקט שבסיום מרתון קופנהגן -
וגם השנה המשתתפת האחרונה שהגיעה לקו הסיום קיבלה את פרס המשתתפת הסבלנית ביותר- הגיעה אחריי 07:40 שעות.

05/05/2026

"זו לא אני... אני לא שולטת בזה"
יש ילדים שמרגישים כמו סערה.
רגש עולה - ומתפרץ.
מילה לא נעימה נאמרת - והכל מתפוצץ.
ואז, אחרי שזה קורה, מגיע המשפט הזה ששובר את הלב:
"זו לא אני... באמת שלא רציתי, אני לא שולטת בזה"
כהורים, קל לנו לפעמים לחשוב שזה תירוץ. אבל האמת? היא לא ממציאה.
יש ילדים שבאמת מרגישים שהרגש מנהל אותם - מהר, חזק, בלי בלמים.
מה קורה שם בפנים?
בזמן "סערה", המוח הרגשי (האמיגדלה) משתלט על ההגה. זהו מצב הישרדותי של ממש - הדופק עולה והיכולת לחשוב על השלכות פשוט "נכבית". כשהיא אומרת "זו לא אני", היא מתארת מציאות נוירולוגית שבה המערכת שלה הוצפה.
אבל בתוך הסערה הזו יש נקודת פתיחה לשינוי:
עצם זה שהיא עוצרת אחרי, מסתכלת, מצטערת ומנסה להסביר - זו תחילתה של מודעות.

אז מה עושים כהורים?
1. הופכים ל"מגדלור" (ויסות משותף):
כשילדה מאבדת שליטה, היא זקוקה למבוגר שנמצא בשליטה. הנשימות שלנו והטון הרגוע הם אלו שעוזרים למערכת העצבים שלה להירגע. אנחנו לא מתווכחים עם החוויה, אלא מרחיבים בעדינות את האפשרות: "נכון, הרגשת שאין לך שליטה, בואי נלמד איך להחזיר אותה לאט לאט".
2. בונים יחד "ערכת כלים לרגעי סערה":
אנחנו מתחילים מדברים פשוטים - שליטה בגוף (ידיים, רגליים). בדיוק כך אפשר ללמוד לשלוט גם על הרגשות. לא כדי שהם ייעלמו, אלא כדי שנדע מה לעשות כשהם גדולים ובוערים:
• כלים חושיים: לחיצה חזקה על הקיר, מגע במים קרים או התעטפות בפוך (קרקוע).
• נשימת כוכב: להחזיר חמצן למערכת.
• שיום הרגש: לתת שם ל"דרקון" או ל"הר הגעש" עוד *לפני* שהוא מתפרץ.

והשיעור הכי חשוב 💛
היכולת לבקש סליחה ולנסות להסביר היא לא רק "סגירת אירוע", היא בניית שריר של חוסן.
במקום שהילדה תגדל עם תחושה שהיא "מקולקלת" או "תוקפנית", היא לומדת שהיא אדם שיכול לטעות - ויכול גם לתקן.
כשאתם בונים את "ערכת הכלים", תעשו את זה ברגע של שקט, עם שוקו או חיבוק.
לא מיד אחרי פיצוץ.
למידה אמיתית מתרחשת כשהים שקט..

*בתמונה, איך הילדה המתוקה שלי מרגישה כשהסערה משתלטת עליה?... 😊

27/04/2026

ילדים מגיעים לעולם עם רצון.
עם סקרנות.
עם משיכה טבעית לדברים שעושים להם טוב, שמסקרנים אותם, שמדליקים אותם.
הם יודעים להגיד:
“אני אוהב את זה”
“לא נעים לי”
“בא לי שוב”
“אני רוצה לבדוק”
“זה לא בשבילי”
אבל לאט לאט, הרבה ילדים מתחילים להתרחק מהקול הפנימי הזה.
לפעמים מתוך רצון לרצות.
לפעמים כי המבוגרים סביבם עסוקים מאוד בפחד, בהצלחה, בהתאמה.
ולפעמים כי הם לומדים להיות קשובים בעיקר למה שאחרים צריכים מהם.
יש לא מעט מבוגרים שלא באמת יודעים לענות על השאלה:
“מה אני רוצה?"
לא כי אין להם רצונות.
אלא כי במשך שנים הם היו עסוקים בלזהות מה אחרים רוצים, צריכים, מצפים, מרגישים.
גם הורה אוהב ומסור מאוד, אם הוא מוותר לגמרי על עצמו - עלול בלי לשים לב ללמד את הילד שרצונות אישיים הם משהו שצריך לדחוק הצידה.
כשילד גדל ליד מבוגר שאין לו חלומות משלו, שאין לו מרחב לעצמו, שכל כולו רק החזקה וטיפול, הוא עלול להבין שאהבה פירושה ביטול עצמי.
אבל ילד שגדל ליד מבוגר שחי גם את עצמו,
שסקרן, שנהנה, שמתפתח, שרוצה דברים, שחולם,
לומד משהו אחר לגמרי:
שמותר לרצות.
שמותר להקשיב לעצמי.
שמותר לבחור.
שמותר להשתנות.
שמותר להיות אדם חי מבפנים.
אולי אחת המתנות הכי גדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו היא לא רק לשאול אותם:
“מה אתה צריך? "
אלא גם:
“מה אתה רוצה?"
ואולי באותה נשימה - להסכים לשאול גם את עצמנו את אותה השאלה.
גם היום, כאדם בוגר, אני רק לומדת להקשיב לקול הזה.
לשאול מה נעים לי, מסקרן אותי, חשוב לי.
לא רק מה נכון, מה מצופה, או מה אחרים צריכים ממני.
וזו עבודה הורית חשובה:
לגדל ילדים שמרגישים שמותר להם לחלום -
ולא לשכוח להיות מבוגרים שחולמים בעצמם.

22/04/2026

בעבודה עם ילדים שמתקשים לשתף פעולה – במיוחד ברגעים של התנגדות,
הנטייה הטבעית שלנו היא להסביר, להדגים, לכוון.
אבל לא פעם, דווקא שם ההתנגדות מתגברת.
למה?
כי הילד חווה אובדן שליטה,
חוסר הקשבה,
ולעיתים גם תחושת חוסר מסוגלות.
לא מעט רגעים של התנגדות הם בעצם בקשה עמוקה ל*עצמאות*.
לשליטה.
לבחירה.
למרחב להרגיש:
“אני יכול לבד”,
“יש לי קול”,
“רואים גם אותי”.
כאן נכנס שינוי גישה משמעותי:
מעבר מהעברת ידע – לבניית שותפות.
במקום למקם את עצמנו כמקור הידע והפתרון,
אנחנו יוצרים מרחב שבו הילד שותף אמיתי –
לחשיבה, לבחירה ולמציאת הדרך.
*התנגדות לתרגול כתיבה*
הילד אומר: “אני לא רוצה לכתוב!”
שלב ראשון: תיקוף ושיקוף
“אני רואה שאין לך כוח לזה עכשיו.”
שלב שני: סקרנות פתוחה
“מה הכי מבאס בכתיבה?”
שלב שלישי: העברת אחריות מותאמת
“מה נראה לך יותר קל להתחיל ממנו – מילה אחת או רק אות?”
*סירוב לעלות על קורה*
הילד אומר: “אני לא עולה, זה מפחיד!”
שלב ראשון: תיקוף ושיקוף
“זה מרגיש לך לא בטוח.”
שלב שני: סקרנות פתוחה
“מה הכי מפחיד – ליפול או הגובה?”
שלב שלישי: העברת אחריות מותאמת
“מה הצעד הכי קטן שכן תסכים לנסות?”
*קושי לשבת ליד שולחן*
הילד קם שוב ושוב.
שלב ראשון: תיקוף ושיקוף
“קשה לך להישאר לשבת.”
שלב שני: סקרנות פתוחה
“הגוף שלך צריך תנועה עכשיו?”
שלב שלישי: העברת אחריות מותאמת
“מה יעזור לך – לקום לדקה ואז לחזור, או לעבוד בעמידה?”
וכשהילד חווה שמקשיבים לו באמת –
ההתנגדות נרגעת,
ומתפנה מקום לחשיבה, ליוזמה ולשיתוף פעולה.
התוצאה:
פחות מאבקי כוח, יותר מודעות לעצמי ומעורבות פעילה.
וזה הבסיס ללמידה משמעותית –
לא רק ביצוע של משימה,
אלא בנייה של תחושת מסוגלות ואוטונומיה.
כי בסופו של דבר,
המטרה שלנו היא לא רק שהוא יעשה,
אלא שהוא ירגיש שהוא יכול.
והם יכולים.
ככה, לאט־לאט, הם בונים לעצמם עצמאות.
יום עצמאות שמח,
ויום שמש שמח בדנמרק 😊