14/09/2026
למה אני ?
לפני קצת יותר משנה עוד היינו נפגשות בכל יום שלישי.
לפעמים הרגשתי קצת כמו ב״ימי שלישי עם המורי״.
לפעמים היא הייתה המורה, ולפעמים אני🤍
היא ביקשה רק מגע👣
ומתוך המגע נפתחו בינינו שיחות עמוקות על החיים.
היא הייתה אז בהחלמה.
דיברנו על גבולות. על מה שעושה לה טוב.
על הבחירה בעצמה.
באחת השיחות דיברנו על כך שלא צריך לחלות כדי להרגיש שמותר להגיד ״לא״.
שמותר לבחור בעצמנו בלי להסביר את הבחירה.
בלי להתנצל עליה או להרגיש אשמה .
בלי לחכות עד שלא יישאר לנו כוח..
אבל כמה קשה היה לה לתת לעצמה את הרשות הזאת.
לשחרר את הציפיות ממנה, את התפקידים שמילאה במשך שנים.
לשאול מה היא רוצה, אחרי שהתרגלה להיות כל כך הרבה בשביל אחרים.
בהמשך המחלה חזרה, ובתוך זמן קצר היא עברה לצד
האחר🦋
אני מתגעגעת אלייך.
למפגשים , לשיחות שלנו.
לכל מה שעוד היה לנו לומר.
והשיחות שלנו ממשיכות ללוות אותי.
אני פוגשת כל כך הרבה נשים שנותנות בלי סוף , אבל מתקשות להשאיר מקום גם לעצמן.
נשים שהאור הייחודי שלהן כמעט לא מקבל מקום לצאת.
שבתוך הרצון לרַצות, האשמה, הבושה והביקורת העצמית, מתקשות לשמוע מה הן רוצות.
וגם כשהן כבר יודעות, לא תמיד מרגישות שמותר להן.
אני מכירה את זה גם בתוכי.
זו עבודה יומיומית של שבירת הרגלים ישנים.
לעצור את ה״כן״ האוטומטי.
להעז לאכזב לפעמים.
להקשיב לרצון שלי גם כשההרגל הוא לרַצות.
ובתוך כל זה לשאול: מי אני היום?
מה אני רוצה, מה אני צריכה, ומה כבר לא מתאים לי?
כל יום להכיר אותי קצת יותר.
בהקשבה. בסקרנות. ברכות.
ולתת לעצמי מקום גם כשאני משתנה.
ואני לומדת שלבחור בעצמי זו לא אגואיסטיות.
זו אחריות לחיים שלי.
להקשיב לצרכים שלי, להכיר בגבולות שלי ולתת מקום למה שחשוב לי.
אני יכולה לאהוב, לדאוג ולתת לאחרים ובתוך כל זה להישאר נאמנה גם לעצמי.
אז השנה אני בוחרת להמשיך לחלום ולתת לחלומות שלי מקום בחיים✨
להגשים את מה שחשוב לי.
לחיות בכנות עם עצמי.
ולתת להקשבה הזאת להפוך גם למעשים, בבחירות הקטנות של כל יום.
אני רוצה לבחור בי בתוך החיים האלה.
ביום רגיל.
בלי לחכות למשבר שייתן לי רשות.
לתת מקום לשמחה, לתשוקה ולכל מה שעוד מתחשק לי להיות ולעשות.
לבחור בי.
לעוף על החיים.
כל עוד אני כאן✨
