17/11/2024
לפני כמה ימים דברתי עם מטופלת על תפקיד מסוים שהיא תופסת בדינמיקה המשפחתית. לאחר שהיא התעקשה שהיא אוהבת את התפקיד הזה, ביקשתי ממנה לעשות תרגיל מחשבתי ולשאול את עצמה האם היא עדיין הייתה רוצה למלא אותו אם היא הייתה יודעת בוודאות שהאהבה של המשפחה שלה בלתי מותנית? השאלה שלי תפסה אותה בהפתעה ולאחר שהיא עיכלה אותה היא אמרה שלמעשה היא ממלאת את התפקיד המסוים הזה כי זה גורם לה להרגיש שצריכים אותה, אבל באותה נשימה אף אחד במשפחה לא רואה את המאמץ שלה והיא גם יודעת שלאחרים נוח שהיא תופסת את התפקיד הזה.
בכל פעם שאני פוגשת את המקום הזה אצל מטופלות (ומטופלים) נכמר לי הלב. אני לא חושבת שיש פצע עמוק יותר מהפחד לא להיות נאהבת. הצורך האנושי הכל כך בסיסי הזה, להיות משמעותית עבור מישהו.י אחר.ת, הוא השורש של להרבה מהמצוקות האנושיות שאני פוגשת כגון דיכאון, התמכרויות, פגיעה עצמית ומערכות יחסים הרסניות. כשאנחנו מפרקות את זה בטיפול כמעט תמיד נמצא שבבסיס ההתנהגות ההרסנית נמצא פצע התקשרותי שלא קיבל מענה והלך ותפח עד שהוא בעבע וגלש מהסיר.
הדבר הטראגי ביותר בטראומה התקשרותית הוא שהיא מבלבלת את המצפן שלנו. כשילד גדל בתחושה שהוא אהוב יש לו נקודת התייחסות בריאה למערכות יחסים, הוא יודע איך זה מרגיש להיות רצוי בתוך קשר ולזהות מתי קיימת הדדיות. ילד שלא מקבל את הדברים האלה לא רק גדל בחוויית חוסר אינהרנטית, הוא גם נעדר מודל שמאפשר לו להבין איך זה נראה ומרגיש להיות אהוב. כתוצאה מכך הוא כל הזמן מחפש להשלים את חוויית החוסר, רק שהוא לא יודע מה הדבר שהוא מחפש בדיוק, ולכן הוא מחפש את זה בכל המקומות הלא נכונים.
כשאני מדברת עם מטופלות על הסיבות שבגללן הן נאחזות בקשרים לא בריאים שלא טובים להן זה תמיד מגיע לאותה נקודה: הבחור הזה, שיש לו קסם רעיל, דורך להן על פצע. הסיפור מאחורי הפצע הוא ייחודי ונובע מתוך סיפור החיים של כל אחת, אבל המשותף לכולן הוא החוויה של הנזקקות לנראות ולתשומת לב. לכן הן מנסות שוב ושוב לתקן את הסיפור שלהן דרך שיחזור של יחסים פוגעניים, נצלניים או "סתם" נעדרי רגש שמייצרים חווית דחייה, מתוך תקווה שהפעם זה יהיה אחרת.
אני חושבת שהטרגדיה הגדולה של חיינו היא שאהבה היא לא מוצר בהזמנה. הרבה אנשים מסתובבים בעולם הזה עם בור בנפש שאף אחד לא יכול להבטיח להם שאי פעם יתמלא. זה כואב נורא להבין את זה. ההכרה שאנחנו לא יכולות לכפות על אדם אחר להרגיש את מה שאנחנו רוצות שהוא ירגיש כלפינו, עלולה להיות רגע שובר לב. מצד שני זה גם רגע של אמת מזוקקת שעוזר לנו לראות את היחסים כפי שהם באמת, בלי הפילטר של הנזקקות הרגשית. ההכרה בכוח המוגבל שלנו היא הרגע שבו אפשר להתחיל להסתכל על היחסים שאנחנו מייצרות לעצמנו ואיזה גבולות אנחנו מחזיקות שם. כשאנחנו מבינות שאנחנו אחראיות רק על עצמנו, על הרגשות שלנו ועל מה שאנחנו מביאות לתוך הקשר, זה משחרר אותנו להתנהל בעולם כמו שאנחנו רוצות שיראו אותנו. נותר לנו רק לקוות שזה יתפוס את האנשים הנכונים וישתקף אלינו בחזרה.
