24/10/2022
לפעמים יש לי ימים כאלה, שאני לא מפסיקה להילחם בעצמי. מין ימים שבהם אני עסוקה רוב היום בניסיון להבין מה אני *אמורה* לעשות עכשיו. לרוב זה מלווה בתחושה כזו ששום דבר שאני עושה כרגע הוא לא הדבר הנכון, ויש איזשהו דבר נכון אובייקטיבי שיהיה נכון ברגע הזה אבל אני פשוט כנראה לא מתאמצת מספיק אחרת כבר הייתי מבינה אותו.
המסקנה המתבקשת היא: אני עצלנית וזה כנראה אומר שאני מקולקלת (?).
לרוב כשאני מזהה מחשבה כזו מהסוג של אני-יודעת-שזה-לא-הגיוני-אבל-אני-עדיין-חושבת-את-זה, אני מיד פונה לדודה יוגה שתעזור לי לראות את התמונה השלמה. אבל בימים מהסוג הזה זה מרגיש כאילו אפילו דודה יוגה מאוכזבת ממני. היא מציעה לי לפרוש מזרן ולתרגל, אבל אני אומרת לה שאין לי כוחות. היא מציעה לי לשבת למדיטציה ואני מסבירה לה שאני דרוכה מכדי להצליח להושיב את עצמי כרגע, שאני סוערת מכדי לעזור לעצמי כרגע להגיע לחוף מבטחים.
אבל אז אני נזכרת (אני קופצת פה קדימה אבל לפעמים זה לוקח הרבה זמן) שכל מה שהיא בעצם רוצה עבורי, הדודה הטובה הזאת, הוא שנמצא יחד את הדרך המועילה ביותר למצוא כמה שיותר חופש ברגע הזה. וברגעים שבהם הכל מרגיש בלתי אפשרי, לפעמים הדבר המועיל ביותר שאני יכולה לעשות הוא פשוט לא לעשות דבר.
או אולי יותר מדויק - להניח לניסיון העיקש לעשות, לשנות, לתקן.
כשאני בתוך סערות מהסוג הזה, אני מוצאת שהדברים מתחילים להתבהר רק כשאני מסכימה להניח למלחמה בהם.
אחת המורות שלי פעם ציטטה מישהו חכם (אם מישהו יודע את מי תיפול ברכה על ראשו כי אני לא הצלחתי למצוא), שאמר את הדבר החכם הבא:
מה שקורה קורה.
שום דבר אחר אינו קורה.
כל חלופה למה שקורה היא דמיון, אשליה ותו לא.
ואפשר לעצור פה ולקחת רגע עם שלושת המשפטים הפשוטים האלה.
בעצם, אין לי אפשרות אחרת אלא לתת לדברים להיות בדיוק כמו שהם.
כלומר, האפשרות האחרת היא לא לתת להם להיות בדיוק כפי שהם רק כדי לגלות שהם נשארים כפי שהם אפילו שאני ממש ממש רוצה ומנסה להפוך אותם למשהו אחר. ובדרך לשם להתיש את עצמי בניסיון ולסיים בתחושה שהייתי אמורה לעשות משהו ולא עשיתי אותו וזה כנראה פשוט מוכיח מעל לכל ספק (שוב) שאני מקולקלת.
ואולי בתוך המצב הגם ככה קשה, אני יכולה לפחות להיות שם בשבילי, להחזיק לי את היד. לראות אם אני יכולה לחפש רוך שיאזן קצת את הקושי. לבדוק אם אני יכולה לתת לעצמי רשות פשוט להיות. כמו שאני עכשיו. לנוח לתוך זה. כמה שאפשר.
