13/06/2026
ולפעמים טישו הוא רק טישו / עו"ס תמר גיסין קדוש
ברמה המעשית וגם הרגשית, לא נעים שנותרת פסולת בחדר, ריחנית או אחרת, המייצרת רעש ויזואלי.
החלטתי זו גורמת לי להתבונן במה עושות המטופלות עם הטישו המשומש בסיום הטיפול. הטישו שנשאר כמו עדות שהיה פה עצב, השתפכות, התרוקונות, היתמכות...
את הדמעות שהן בכו אל תוך הטישו שמונח בינינו על שולחן קטן, יש שמגלגלות לכדור לא סימטרי, מניחות אותו בידי והולכות. אחרות מחפשות מקום לזרוק ולא מוכנות בשום אופן שאקח איתי לפח. יש שאפילו מטמינות בכיסים, בתיקים, אולי מבוישות משאריות התיעוד הנוזלי, המלוכלך?
יש את אלה שמשאירות מאחור על השולחן או הספה עדויות קטנות, כדורים של זיכרון שהם היו פה. משאירות אצלי הכל, גם את הפסולת וגם את הפסול כדי לצאת לעולם משוחררות יותר. אולי זו מין דרך לתקשר גם עם המטופלת הבאה? "גם אני הייתי פה". אולי יש פנטזיה שאני לא אאסוף אחריהן, והן יישארו בנוכחות בחדר עוד מספר ימים. יש גם את המקפידות, לקפל בדייקנות רבה את המפיות הקטנות, לפעמים שוב ושוב ולהניח באופן מסודר על השולחן, נוירוטי ומיושר. כמו מנסות לשלוט בכאוס, בעצב, למשמע אותו.
אלה המשאירות טישו משומש בקליניקה כמו אומרות, זו לא האחריות שלי לנקות אחריי. היא שלך. והן אולי צודקות, זה תלוי גישה טיפולית כמובן. באופן דינאמי, אני נושאת ביתר אחריות ואולי אני זו שגם מצופה לנקות/לתקן... אם מסתכלים דרך גישות פוסט מודרניות, המובילה את הטיפול היא המטופלת ולכן גם היא היחידה שיכולה לשנות את חייה. אבל לפעמים השארת הטישו משקפת גם את היכולת (או הקושי) להכיל בתוך עצמן את הכאבים ואת לקיחת האחריות בחיים. טיפול כזה לעיתים מתארך.
פעם אחת ניקיתי את הספה באופן יסודי, מצאתי שם להפתעתי כדור טישו תחוב בין המושב למשענת הספה. תהיתי לעצמי ממתי הוא שם, ומי מבאות הספה הורודה חשה צורך להשאיר כך את הדמעות שלה אצלי. אולי הבושה עליהן הייתה כה גדולה שבהחלטה של רגע הטמינה אותן. מעניין אם היא עדיין מגיעה אליי ומחפשת את הדמעות שקיפלה במפית והשאירה למזכרת...כי המפית כבר לא שם.
קרדיט לצלם המוכשר shai_pardo_
