31/05/2026
55
בשבוע האחרון חגגתי יום הולדת 55.
כמו שקורה לפעמים בימי הולדת עגולים, מצאתי את עצמי עוצר לרגע ומסתכל אחורה על הדרך.
על ההצלחות.
על האתגרים.
על הבחירות הטובות.
וגם על אלו שפחות.
אבל בעיקר על האנשים שהלכו איתי לאורך הדרך.
בראש ובראשונה – מיכל.
לפני יותר מ־25 שנה יצאנו יחד למסע שלא תכננו.
מסע של הורות ליובל.
כמו הרבה הורים לילד עם אוטיזם, גם אנחנו התמודדנו עם שאלות שלא היו להן תשובות, עם חששות לגבי העתיד ועם לא מעט רגעים של חוסר ודאות.
באותם ימים לא ידענו שהמסע המשפחתי שלנו יהפוך עם השנים גם למסע מקצועי.
לא ידענו שהוא יוביל אותנו להקמת קהילות, לליווי של יזמים, להובלת יוזמות בתחומי האוטיזם, בריאות הנפש, התעסוקה והחדשנות החברתית.
לא ידענו שהוא יחבר אותנו לאלפי אנשים מדהימים שבחרו להפוך אתגרים להזדמנויות.
ואולי הדבר המפתיע ביותר הוא שהעשייה הזאת לא רק אפשרה לנו לתרום לאחרים.
היא גם תרמה לנו.
היא העניקה משמעות.
היא חיברה אותנו לאנשים יוצאי דופן.
היא לימדה אותנו ענווה.
והיא עזרה לנו לראות בכל יום מחדש את הפוטנציאל שקיים בכל אדם.
בשנים האחרונות זכיתי ללוות מאות יזמים ויזמיות, סטודנטים, אנשי מקצוע ומנהיגים חברתיים.
אבל אם אני מסתכל על הדרך שעשיתי עד גיל 55, אני יודע שהשיעורים החשובים ביותר לא נלמדו בחדרי ישיבות, באוניברסיטאות או בכנסים.
הם נלמדו בבית.
עם מיכל.
עם יובל.
ועם המשפחה שלנו.
לפני כחמש שנים שיתפתי כאן סדרת פוסטים אישית מאוד על המסע שלנו.
מאז הדרך המשיכה להתפתח, הקהילות גדלו, והחלומות הפכו גדולים יותר.
לקראת שני אירועי שיא משמעותיים עבורי בקיץ הקרוב – באוניברסיטת חיפה ובמכללה למנהל – החלטתי לפתוח מחדש את הסיפור.
בשבועות הקרובים אשתף כאן קצת יותר מהדרך האישית שמאחורי העשייה המקצועית.
כי ככל שעוברות השנים, אני מבין שהן מעולם לא היו באמת נפרדות.
ואם יש דבר אחד שיום הולדת 55 הזכיר לי, הוא זה:
בסופו של דבר, ההישגים החשובים ביותר בחיים אינם הדברים שבנינו.
אלא האנשים שבנינו איתם את הדרך.
