13/10/2024
תגיד, איך אתה בימים האלה?
כל כך הרבה כאב ולחץ באוויר. טילים בשמיים, ושנייה אחר כך בחזרה לשגרה, כאילו בטבעיות. ואיך זה בשבילך להיות גבר בזמן כזה? אפילו לדבר על זה מעלה מורכבות. הרי יש כאלו שלוחמים, שמסכנים את החיים שלהם כל יום מזה שנה. אז מה אני יכול לומר? האם יש לי זכות בכלל לדבר על זה?
רבים מאיתנו מתמודדים עם תחושה עמוקה של חוסר אונים ונוטים לשמור את זה בפנים. לפני יומיים כאשר הייתי בממד עם בת הזוג שלי ושתי בנותיי, הרגשנו את החלונות רועדים. הבת הגדולה שלי צעקה עם כל יירוט, וראיתי בעיניה את התבהלה, את ההפתעה שהחיים יכולים להיות ככה. היא צעקה "לא!", "די, אי אפשר ככה". והיא צודקת, זה לא אמור להיות ככה. ואני, מה אני עושה? איך אני פה בשבילה? איך אני יכול לעזור לה מול הבומים האלה שמרעידים את האדמה?
ברגעים כאלה אני פתאום קצת מקנא בגברים שלוקחים חלק פעיל במאבק, במי שיש לו תחושת מסוגלות בתוך זה. עולה בי רצון להרגיש גם את הכוח שלי להתנגד, לדחוף החוצה את האיום. אך אני יודע שאפילו אם הייתי בשדה הקרב, אין ביכולתי למנוע מבתי את החוויה הטראומתית.
וזה העניין. כולנו בטראומה. גם הגברים ה"עמידים" מבינינו מסתובבים עם מערכת עצבים מוחלשת ורגישה לכל צליל ורחש. גם אלו שמתנתקים - הרי ניתוק הוא תגובה מוכרת (ויעילה) לטראומה.
בואו נכיר במה שעובר עלינו בתור גברים - גם אלו מאיתנו שלא נמצאים בשדה הקרב. בפחד, בחוסר האונים, בלחץ. בואו לא נתכנס ונתכווץ פנימה, בואו לא נעמיד פנים. בכנות הזו יש הרבה כוח, כי היא פורקת ומשחררת את הכיווץ, ומאפשרת היטענות בכוחות מחודשים. היא תרופת הנגד לטראומה.
