24/08/2026
בכל שנה מחדש, חודשי אוגוסט וספטמבר מזכירים לי משהו שאני יודעת אבל שוכחת.
לפני היציאה לחופשה אני מוצאת את עצמי אומרת למטופלות שלי: "ניפגש עוד שבועיים או שלושה." משפט פשוט לכאורה. אבל אני רואה את מה שעובר בעיניים. רגע של עצירה, חישוב שקט, ולפעמים שאלה שלא נשאלת בקול: "ומה יהיה איתי בינתיים?"
פעם חשבתי שהתפקיד שלי הוא להרגיע. היום אני יודעת שהתפקיד שלי הוא דווקא לתת מקום לכל מה שעולה.
זוכרת שהגעגוע, החשש, אפילו הכעס על ההיעדרות, הם לא הפרעה לטיפול.
הם חלק מהטיפול עצמו. הזדמנות לפגוש את האופן שבו נחווית פרידה, ולגלות בהדרגה שקשר יכול להחזיק גם כשלא רואים אותו, שאפשר להתגעגע מבלי שהקשר ייעלם, ושמישהי יוצאת – וגם חוזרת.
אבל עם השנים אני מבינה שהפרידה של אוגוסט (או ימי החגים של ספטמבר) אינה מתרחשת רק בצד אחד של החדר.
גם אנחנו, המטפלות, יוצאות לחופשה עם רגשות מעורבים. לצד הצורך במנוחה והשמחה על ההפוגה, יכולות להופיע גם שאלות אחרות, פחות מדוברות: איך תיראה הקליניקה כשנחזור? מי תחזור ומי אולי תחליט שלא להמשיך? ומה קורה לנו מול היומן המתרוקן וההכנסה שנעצרת או מצטמצמת לכמה שבועות?
יש כאן גם מציאות כלכלית ממשית, אבל לפעמים היא נוגעת במקומות עמוקים יותר: בתחושת הביטחון המקצועי שלנו, בערך שלנו כמטפלות ובקושי לשאת את העובדה שגם קשר טיפולי משמעותי אינו מבטיח המשכיות.
ובתוך כל המורכבות הזאת, גם אני לוקחת איתי לחופשה את המטופלות שלי. לא כנטל אלא כנוכחות שקטה. מהרהרת בהן לעתים מול הים, או בזמן נסיעה. עולות בי מחשבות לגבי התהליך שלנו, דווקא מרחוק, כשיש מרחב רחב יותר להתבוננות.
אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שהקשר הטיפולי לא נעצר כשנועלים את הקליניקה. הוא רק לומד להתקיים בקצב אחר.
יודעת בתוכי שגם אני לומדת בכל קיץ מחדש משהו על היכולת להיפרד, לא לדעת, להרפות מעט ולסמוך על מה שנבנה.
למרות שנות ניסיוני זו למידה חשובה בעיני. מדי קיץ אני לומדת מחדש להחזיק את הקשר מבפנים ובו בזמן להסכים לכך שלא הכל נמצא בשליטת או באחריותי. יש בכך ידיעה משחררת חשובה, ללמוד לא להיאחז, להרפות. היא עוברת הלאה גם בתהליך הטיפולי.
האם זה מוכר לך?
אשמח לשמוע ממך.
שלך נלי
