05/09/2026
יש לא מעט ספרים שהתחברתי אליהם מאז שנהייתי אמא.
בשנה הראשונה של הבנות שלי נתקלתי בספר הפעוט המונטיסורי, וממש התחברתי לגישה ולשפה שבו.
היום, כמה שנים אחרי, אני יכולה לראות את התוצאות של השפה שהשתמשתי בה, ואת המקום שיכולתי ועדיין יכולה לאפשר להן להיות בו.
להתנסות.
לטעות.
לנסות שוב.
להכיר את עצמן.
וזה מתחיל גם בדברים הכי קטנים שאנחנו אומרים להן לאורך היום.
איזה ילד אלוף!
כל הכבוד!
אתה הכי חכם!
איזה ציור מהמם!
אנחנו אומרים את זה מתוך אהבה.
אנחנו רוצים לעודד, לפרגן ולהראות לילד שאנחנו רואים אותו.
אבל לפעמים אפשר לתת לו משהו אפילו יותר משמעותי:
להראות לו שאנחנו באמת רואים אותו.
במקום:
איזה מגדל יפה!
אפשר להגיד:
ראיתי שבנית אותו ממש גבוה.
בחרת הרבה צבעים.
ניסית שוב גם כשהוא נפל.
ובציור, במקום רק איזה ציור מהמם, אפשר לעצור ולהסתכל באמת:
מה ציירת?
אני רואה שבחרת הרבה כחול.
אהבתי את הצבעים שבחרת.
ספר לי מה קורה פה.
במקום:
איזה ילד טוב שעזרת לי.
אפשר:
הבאת לי את הצלחת כשביקשתי. זה ממש עזר לי.
מה שקורה כאן הוא שאנחנו לא רק אומרים לילד מה אנחנו חושבים עליו.
אנחנו עוזרים לו לשים לב לעצמו.
למה שהוא בחר.
למה שהוא עשה.
למאמץ שלו.
לתהליך שעבר.
וכשילד שומע שוב ושוב שפה כזאת, הוא מתחיל בהדרגה להכיר את עצמו דרך העיניים של עצמו, ולא רק דרך האישור שלנו.
מה אני יודע לעשות?
מה היה לי קשה?
במה התמדתי?
מה אני אוהב?
במה אני רוצה לנסות שוב?
וזה בעיניי הרבה יותר עמוק ממחמאה.
כי המטרה היא לא לגדל ילד שכל הזמן צריך לשמוע מאיתנו שהוא חכם, אלוף או הכי טוב.
אלא ילד שמרגיש:
אני מכיר את עצמי.
אני יודע מה אני מסוגל לעשות.
אני יכול לנסות גם כשקשה.
ואני לא צריך שמישהו אחר יגיד לי כל הזמן אם אני מספיק טוב.
וזה אולי אחד הדברים שאני הכי אוהבת היום, כשאני מסתכלת אחורה על הדרך שלי כאמא,
לראות כמה מקום השפה שלנו יכולה לתת לילד להיות הוא עצמו.
אם אתם חושבים שהתוכן יכול לעזור לעוד הורים בתחילת דרכם או לא מוזמנים לצרף או לשלוח להם את הפוסט הזה עם הלינק ❤️
שבוע טוב לכולנו!
https://chat.whatsapp.com/JcRdFfM0IRW6EE5uFTEhgO
בתמונות - יצירה של נעמי וניסוי של חלב, סבון כלים וצבע שרציתי לנסות מלא זמן!
