21/05/2022
#סיפוריקליניקה
לפני מספר חודשים הגיעה אלי בחורה צעירה, בשנות ה20 לחייה,
שמתמודדת מזה 4 שנים עם מחלה אוטואימונית הפוגעת בתפקוד בלוטת התריס,
וגורמת לייצור עודף של הורמונים (המייצרים שלל סימפטומים).
תוך מפגש או שניים, היה ברור שיש לי עסק עם בחורה הישגית, משימתית שבאה לעבוד.
היא יישמה באופן מלא את ההנחיות,
לקחה בעקביות את התוספים וצמחי המרפא עליהם המלצתי.
כאשר העמקנו אל תוך הטיפול,
העמיקה ההבנה שאת המצויינות שלה,
מלוות גם תחושות קשות,
של ביקורת, של כאב,
של אמונות שהיא סוחבת מילדות-
חוויה עמוקה, שאם היא לא מושלמת, אין לה מקום.
הנוקשות והצורך בשליטה, הביאו אותה לנהל מערכת יחסים מורכבת ונוקשה עם אוכל,
מחשבות בלתי פוסקות על מה אכלה, כמה ולמה, שהגיעו עם הלקאה וסבל יומיומיים.
לאורך הדרך, היא ביקשה שאהיה יותר נוקשה איתה -
שאתן לה כמויות מדויקות, מדודות, שלא יהיה לה מקום לטעויות.
נאלצתי לאכזב אותה בשלב הזה.
דיברנו על האפשרות להחליף את אותם קולות ביקורתיים,
בקולות אחרים - מכילים, מעצימים.
דיברנו על מה מותר, במקום על מה אסור.
על המקום שיש לה בעולם, גם כאשר היא פועלת מתוך רכות, מפנה קשב לצרכיה.
על היכולת לסמוך על הגוף, שיגיד מתי לאכול ולעצור.
דיברנו על ההזמנה לשחרר, לקבל ולאהוב את עצמה ללא תנאי.
עם הזמן, מבדיקה לבדיקה,
תוצאות הבדיקות של בלוטת התריס היו טובות וטובות יותר,
עד לכדי הפחתה במינון התרופתי אותו היא מקבלת (גם לאחר הורדת המינון - הבלוטה המשיכה להתאזן).
הכלים שעבדנו איתם- תזונה, צמחי מרפא, פרחי באך, רפלקסולוגיה, דמיון מודרך
כל אחד, בדרכו, תרמו לתהליך המדהים הזה,
אבל לפני הכל -
אותה בחורה מופלאה, שבאומץ רב ובנחישות אמיתית,
אפשרה לעצמה (ועדיין) לעבור ריפוי,
מהמקום העמוק ביותר שלו.
