21/01/2022
עינת נתן מדויקת כמו תמיד על המשמעות האמיתית של זוגיות והורות טובה
https://www.facebook.com/100044281336966/posts/471281847691189/
כשהתחתנו לא ידענו שאנחנו מחליפים לבבות למשמורת. לא ידענו כמה שונה כל אחד יגיב כשיהיו ילדים, כשלא נישן, כשלא נסכים, כשנעבור אסונות. אבל כנראה שהנשמה שלנו ידעה שמה שלא יהיה, נעשה הכל בשביל להחזיק את הלב הפצוע האחד של השנייה. ובבית הזה שבנינו, אני תמיד מקפידה להזכיר לעצמי שמה שלא קורה, קרה או יקרה, המשימה הראשונה שלי, מיד אחרי שאני מבינה באמת למה כעסתי, נפגעתי, ממה אני מפחדת, היא להכריח את עצמי לתת פרשנות מטיבה לצד שלך - לפגיעה, לפחדים, לכעסים שלך. וכשאני מצליחה לעשות את זה בתוך הראש שלי, אפילו לפני שהחלפנו מילה, העולם נהיה טוב יותר, הילדים שלנו זוכים לראות שונות כזו גדולה שמצליחה להתחבר באופן פלאי בעזרת כבוד, מטרה משותפת, בלי להכתיר צודקים וטועים.
כשמחזיקים לב של מישהו ומפילים בטעות, אפשר לבקש סליחה אמיתית מכל הלב ולדעת שזה כל הסיפור, שהרגעים היחידים בהם יש שלם הם הרגעים בהם כל אחד מאיתנו מצליח להחזיק מספיק טוב את חוסר השלמות של השני בלי להפיל.
והילדים? הם הצופים הכי מושקעים במחזה הלא מושלם הזה של מה שקורה ביננו. הם יושבים בשורה הראשונה, בלי יכולת לצאת ולספר לעולם שהם היו בהצגה גרועה. הם חלק בלתי נפרד, בעל כורחם, מהמתרחש על הבמה.
בבקשה תבינו שאתם יכולים להיות הורים מדהימים, אבל אם זנחתם את החלק של הצד השני בתסריט, אם הכתרתם את עצמכם כטובים יותר או צודקים יותר ועל הבמה יש דרמה של סכינים, מלחמת טוב ברע, תחרות, שיפוטיות, חשבונות קטנים - גמרתם על הצופים בשורה הראשונה. ולא, הם לא צריכים לצפות במחזה מתקתק על אנשים מושלמים שמסכימים על הכל, להפך. כולנו חולמים לגדל ילדים שיוכלו להגיד בבגרותם: חיינו את המערכה הראשונה של חיינו במחזה על שני אנשים לא מושלמים, טועים, לפעמים קצת שחוקים, שמעצם העובדה שהם החזיקו את הלב האחד של השני, הם התחזקו מול החיים.
בכל רגע נתון אנחנו יכולים לשנות את התסריט כדי שהם יצאו למערכות הבאות של החיים שלהם עם היכולת הכי חשובה שיש: לתת למישהו את הלב השבור שלהם ולהחזיק את שלו בידיעה שהשלם עולה על סך חלקיו, שאנחנו לא לבד בעולם הזה, ובעיקר שהתסריט שאנחנו כותבים לדמות שלנו, משפיע על כל הדמויות במחזה.
