15/09/2026
ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה כפסיכולוגית. לא הצלחתי.
התכוונתי לכתוב פוסט מקצועי. לנתח תופעה, להביא קצת פסיכולוגיה ומחקר, ולהישאר אובייקטיבית.
אבל בכל פעם שהתחלתי לכתוב, נכנסה לתוך הטקסט הישראלית שבי. והיהודייה שבי. והכאב. והכעס. ובעיקר הדאגה.
והבנתי שאני לא רוצה להסתיר אותם.
אני יהודייה שגדלה עם סיפור משפחתי של אנטישמיות ושואה. חלק ממשפחתי הושמד בשורה ואני עצמי דור שני לשורה על כל המשמעויות של זה.
אני ישראלית שחיה כאן בתוך המלחמה הזאת. בשביעי באוקטובר קמתי מוקדם בבוקר כמו כולנו והמוח שלי סירב להאמין למה שהעיניים ראו.
טיפלתי באנשים שעברו את 7 באוקטובר, חיילים, בני משפחה, אנשים מהעוטף, ואני רואה מקרוב ועוקבת בדאגה אחרי הטראומה והמשבר שהחברה שלנו עוברת מאז.
ובמקביל אני רואה את האנטישמיות בעולם, ומודה: היא מפחידה אותי.
סבא שלי היה מתהפך בקברו. סבא של רבים מאיתנו.
ובתוך כל זה אני מסתכלת על הסרט “נזק אגבי”, שנעשה על ידי יוצרים ישראלים, ויצר נזק נוראי, ואני מתקשה להבין.
לא את עצם הביקורת.
מותר לבקר את ישראל. צריך לבקר אותה. אם נעשו מעשים בלתי חוקיים או בלתי מוסריים, צריך לחקור אותם. הסבל של אזרחים בעזה הוא אמיתי ואסור לנו להיות אדישים אליו.
אבל אני מתקשה עם המסגור.
יוצרי הסרט פעלו באופן מגמתי לחלוטין והוציאו דברים מהקשרם.
איפה ה7 באוקטובר בתוך הסיפור הזה?
איפה הטבח?
החטופים?
הזוועות המיניות ?
חמאס? הג׳יהאד ?
איפה המציאות שבתוכה ישראל יצאה למלחמה?
ופה שמתי לב למשהו מעניין שקרה דווקא אצלי.
המילה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה:
״בגידה״.
התחושה הרגשית, הבסיסית, שמישהו מתוך הקבוצה שלי פוגע בה דווקא כשהיא פצועה ומאוימת.
וזה קרה עוד לפני שהפסיכולוגית שבי הספיקה לעשות ניתוח מסודר.
וזה גרם לי לעצור ולשאול: מה בעצם המוח שלי עשה עכשיו?
המוח שלנו לא מגיב רק למה שקורה. הוא מגיב למשמעות שאנחנו נותנים למה שקורה.
והמשמעות שהמוח שלי נתן לאירוע הייתה איום.
אנחנו עדיין כל כך קרובים ל־7 באוקטובר. בתוך מלחמה. בתוך טראומה לאומית. משפחות שילמו ועדיין משלמות מחירים איומים. ובחוץ יש גל אנטישמיות.
ובתוך המציאות הזאת המוח שלי שמע: אנשים מתוך הקבוצה שלי מספקים לעולם סיפור מגמתי וחלקי שמשמש נגדנו.
והמערכת שלי עברה מיד למצב הגנתי.
כעס. עוררות. רצון להגן. Fight.
ואז עלתה בי מחשבה אפילו יותר מעניינת:
אולי אצל היוצרים מתרחש תהליך פסיכולוגי כמעט הפוך.
אני כמובן לא יודעת מה עובר בראשם ולא מתיימרת לאבחן אותם מרחוק.
אבל נניח שהמשמעות שאדם אחר נותן לאותו אירוע אינה “העם שלי נמצא תחת איום”, אלא:
“מתרחש עוול, ואני חייב להיות האדם שמוכן לחשוף אותו.”
פתאום אותה פעולה מקבלת משמעות הפוכה.
מה שאני חווה כמעט כ״בגידה״, הוא יכול לחוות כאומץ מוסרי.
ופה נכנסת לתמונה הזהות המוסרית שלנו.
כאשר “אני אדם מוסרי” הוא חלק מרכזי מאוד בזהות שלי, ואני מתחיל לתפוס את הקבוצה שאליה אני שייך כמי שפועלת בניגוד לערכים שלי, נוצר קונפליקט.
אני ישראלי.
אני יהודי.
אבל אני גם רוצה לראות את עצמי כאדם מוסרי.
ואחת הדרכים האפשריות לפתור את המתח הזה היא להתרחק מהקבוצה:
“אני אמנם אחד מהם, אבל אני לא כמו הם.”
יש בפסיכולוגיה החברתית גם תופעה שנקראת **אפקט הכבשה השחורה: **לפעמים אנחנו מסוגלים לשפוט דווקא אנשים מתוך הקבוצה שלנו בחומרה מיוחדת כאשר אנחנו תופסים אותם כמפרים ערכים החשובים לנו.
אבל יש כאן עוד מנגנון שמעניין אותי מאוד: אפקט המסגור.
כי המוח שלנו הוא לא מצלמה שמתעדת את המציאות באופן אובייקטיבי.
המוח הוא גם עורך.
וכמו כל עורך, הוא מחליט מה נכנס לסרט ומה נשאר על רצפת חדר העריכה.
לפעמים לא צריך לשקר כדי ליצור תמונה חלקית. מספיק לבחור לאן להפנות את המצלמה - ומה להשאיר מחוץ לפריים.
אפשר להציג עובדות אמיתיות על הסבל בעזה, אבל אם מוציאים מהפריים חלקים מהותיים מהסיפור, הצופה מקבל מציאות אחרת.
וזה מתחבר ל־*Confirmation Bias -הטיית האישוש.
*
מרגע שאנחנו מחזיקים בתפיסה מסוימת, המוח שלנו נוטה לזהות, לזכור ולתת יותר משקל למידע שמחזק אותה ופחות למידע שממחליש או סותר אותה.
וזה קורה לכולנו.
גם להם.
גם לי.
גם לימין.
גם לשמאל.
וזה אולי הדבר שהכי עניין אותי כשחשבתי על הסיפור הזה:
שלושה מוחות יכולים לקבל את אותו אירוע ולערוך ממנו שלושה סרטים שונים לחלוטין.
המוח שלי מסתכל עליו ומעלה כמעט מיד את המילה “בגידה”.
המוח של היוצר אולי מספר סיפור של “אומץ מוסרי”.
והמוח של חלק מהקהל בחו”ל ובייחוד משתתפי הפסטיבל אולי רואה בו אישור למה שהוא כבר מאמין בו לגבי ישראל.
אבל העובדה שלכולנו יש הטיות לא אומרת שכל נרטיב נכון באותה מידה.
בדיוק בגלל זה צריך לחזור לעובדות. להקשר. ובעיקר למה שנשאר מחוץ לפריים.
ואז מגיע משהו נוסף שלא יכולתי להתעלם ממנו:
מחיאות הכפיים. הפרסים. ההכרה.
אני לא יודעת אם הם עשו את הסרט בשביל זה, ולכן לא הוגן מצדי לקבוע שכן.
אבל כפסיכולוגית אני כן יודעת משהו בסיסי מאוד על המוח:
המוח לומד מחיזוקים. מה שנחזק אותו יגדל .
כשאנחנו עושים משהו ומקבלים בעקבותיו תגמול חברתי חזק: הכרה, מעמד, שייכות, הערכה, מערכות הלמידה והתגמול שלנו מסמנות לנו: לזה יש ערך.
והתגמול אפילו לא חייב להיות הפרס עצמו. או מחיאות הכפיים.
לפעמים התגמול הפסיכולוגי החזק הרבה יותר הוא:
״אני אדם טוב.
אני אמיץ.
אני בצד הנכון.
אני שייך לאנשים הנכונים.
רואים אותי״.
ואז אני שואלת את עצמי מה קורה כאשר העמדה הזאת מקבלת שוב ושוב חיזוקים עצומים מהסביבה.
האם יכול להיווצר מעגל שבו ככל שאני יוצא באופן חריף יותר נגד הקבוצה שלי, אני מקבל יותר הכרה על האומץ והמוסריות שלי וההכרה הזאת מחזקת עוד יותר את הזהות הזאת?
אני לא יודעת אם זה מה שקרה כאן.
אבל זו שאלה פסיכולוגית ששווה לשאול.
וזה גם גרם לי לחשוב על הקהל.
כי גם הקהל אינו מגיע כאוסף של מוחות ניטרליים.
גם הוא מגיע עם נרטיב, עם זהות פוליטית, עם הטיות ועם צורך לקבל אישור לכך שהוא נמצא בצד המוסרי הנכון.
ואז מגיעים דווקא ישראלים ואומרים דברים קשים מאוד על ישראל.
ולביקורת שמגיעה מתוך הקבוצה עצמה יש כוח מיוחד:
“אם אפילו הישראלים אומרים את זה…”
הסרט מחזק את תפיסת העולם של הקהל. הקהל מחזק את היוצרים במחיאות כפיים. ושני הצדדים יכולים לצאת מהמפגש משוכנעים עוד יותר בצדקת הסיפור שלהם.
וזה מחזיר אותי לשאלה שהתחילה את כל הפוסט הזה.
אני לא חושבת שהבעיה היא ביקורת עצמית. להפך. חברה שלא מסוגלת לבקר את עצמה היא חברה מסוכנת.
אבל אני כן שואלת:
מתי ביקורת מוסרית הופכת לסטנדרט כפול?
מדוע יש מקומות בעולם שבהם מתרחשים מעשי זוועה קשים מאוד, ובכל זאת חלקים מהעולם מפנים זרקור מוסרי בעוצמה יוצאת דופן דווקא לישראל?
למה יש סבל שמצית הפגנות, חרמות וזעם בינלאומי וסבל אחר שכמעט אינו מצליח לחדור לתודעה שלנו?
גם זו שאלה פסיכולוגית.
אנחנו לא מחלקים את הזעם המוסרי שלנו באופן מתמטי לפי חומרת הסבל. מסגור תקשורתי, השתייכות קבוצתית, אידיאולוגיה, נגישות למידע, נרטיבים קיימים וגם דעות קדומות משפיעים על המקום שאליו אנחנו מפנים את המצפון שלנו.
ובחלק מהמקרים, כשמדובר ביהודים ובישראל, אי אפשר בעיניי להתעלם גם מהאפשרות שאנטישמיות וסטנדרטים כפולים הם חלק מהסיפור.
אז בסוף לא הצלחתי לכתוב את הפוסט הזה כפסיכולוגית אובייקטיבית.
וטוב שכך.
כי אני פסיכולוגית, אבל אני גם בן אדם.
אני יהודייה. אני ישראלית. אני חיה בתוך האירוע הזה. הוא כואב לי. הוא מפחיד אותי. והנזק שאני חוששת שנגרם למדינה שלי מדאיג אותי מאוד.
אבל דווקא משום שאני מרגישה כל כך חזק, חשוב לי גם לבדוק את המוח שלי עצמי.
כי אולי זה הדבר הכי מעניין בפסיכולוגיה של הסיפור הזה:
אותה פעולה שהמוח שלי פירש בשבריר שנייה כ”בגידה”, יכולה להיחוות במוחו של אדם אחר כ”אומץ מוסרי”.
להבין את המנגנון הזה לא אומר להסכים איתו.
אפשר לראות את הסבל הנורא של אזרחים פלסטינים בלי למחוק את הסבל שלנו.
אפשר לבקר את ישראל בלי למחוק את 7 באוקטובר.
ואפשר להיות הומניסטים בלי להתבייש בכך שאנחנו גם יהודים וגם ישראלים.
ואני באמת רוצה לשמוע אתכם: מה אתם חושבים שקורה כאן? איפה עובר הגבול בין ביקורת מוסרית אמיצה על המדינה שלך לבין מצב שבו המסגור, החיזוקים והצורך להיות “בצד הנכון” גורמים לנו כבר לא לראות את התמונה כולה?
