24/08/2026
בין המצוי לרצוי
בדיוק פגשתי חבר שעזב עבודה, וכרגע הוא מתחיל לעבוד שוב בעבודה אחרת.
הוא סיפר לי שהחלום שלו הוא להגיע למצב שבו הוא לא מנוהל על ידי אף אחד - לעבוד מבית קפה, מול המחשב, עם הסיגריה שלו, לעבוד באינטרנט, להרוויח טוב ולהיות יעני "חופשי".
וניסיתי להעביר לו משהו שחשבתי עליו תוך כדי השיחה - שגם אם הוא יגיע בדיוק לשם, זה לא אומר שפתאום לא יהיה חסר לו כלום.
וזה בעיניי משהו שחשוב להבין על החוקיות שאנחנו חיים בתוכה: יש בה חיסרון.
לא חיסרון במובן שמשהו לא בסדר, אלא במובן שתמיד יש משהו שאיננו. תמיד יש מרחק מסוים בין מה שיש לבין מה שהיינו רוצים שיהיה.
אנחנו יכולים למלא חיסרון אחד - ואז, אחרי זמן, הוא כבר לא יורגש באותה עוצמה, ומשהו אחר יתפוס את המקום שלו. השגנו את מה שרצינו, התרגלנו אליו, והוא כבר לא ממלא אותנו כמו בהתחלה. ואז הרצוי זז שוב.
וזה קורה בכל מקום. בכסף. בזוגיות. בעבודה. בגוף. בהצלחה. אפילו בדברים הקטנים.
יש בנו תנועה מתמדת בין המצוי לרצוי.
וזה אולי הדבר שאנחנו כל כך מנסים לברוח ממנו - התחושה הזאת שמשהו חסר.
אבל אולי החיסרון הוא לא תקלה במערכת. אולי הוא חלק מהמערכת. חלק מהחוקיות של החיים כפי שאנחנו חווים אותם.
ולכן כנראה שאין נקודה שבה נגיע, ואז סוף סוף לא יחסר לנו כלום. גם כשהמקום שחסר יתמלא - מתישהו משהו אחר יכול להתרוקן. והרצוי יופיע שוב.
וזה לא אומר שלא נרצה. ברור שנרצה. נרצה יותר, נרצה אחרת, נרצה להתקדם, להשתנות, להשיג.
אבל אולי יש ערך גדול בעצם ההבחנה בחוקיות הזאת שאנחנו יושבים בתוכה. אנחנו לא באמת יכולים לשנות את החוקיות הזאת, אבל אנחנו כן יכולים לזהות אותה.
לשים לב לרגע שבו אני שוב בטוחה שאם רק אגיע לשם - משהו ייפתר. להבחין בזה שהחיסרון שוב הופיע, שהרצוי שוב זז, ושזה לא בהכרח אומר שמשהו לא בסדר.
ואולי דווקא בתוך ההבחנה הזאת נפתח פער קטן. פער שבו אפשר לעשות משהו אחר. לפתח יחס אחר למה שחסר, למה שאנחנו רוצים, ולמרחק שבין המצוי לרצוי.
כי אולי לא נוכל לשנות את החוקיות. אבל ברגע שאני מזהה אותה - אני כבר לא חייבת להיות מופעלת ממנה באותה צורה.
