02/05/2025
כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על מסירת חשד לאבחנה וכמה זה קשוח ולא יצא לי.
אבל היום, במהלך יום הולדת של בת של חברים, נפגשתי עם חברה ואני מרגישה שזה לגמרי הזמן הנכון לכך.
הבן של החברה אובחן על הרצף בתפקוד גבוה. זו הייתה פעם ראשונה שממש דברנו על האבחנה והטיפולים שלו. ואז היא שאלה אותי איפה אני עובדת ואמרתי לה איפה וגם שבא לי קצת שינוי, בעיקר כי קשה לי למסור כמעט כל שבוע להורים שיש לילדים שלהם חשד לאוטיזם.
כן כן, זה ככה מדי שבוע. במכון שלנו התחלנו לקבל קטנטנים והאבחונים המשותפים הם לרוב לילדים עם חשד להפרעת תקשורת. בסוף האבחון אנחנו נותנות המלצות להמשך כמו טיפול או אבחונים נוספים ואנחנו מסבירות על הסיבה להמשך האבחונים. וכל פעם זה מכווץ לי את הלב להיות זו שמשקפת את זה. יש הורים שמגיעים ושואלים אם הילד אוטיסט או אומרים שהם חושדים בעצמם ויש הורים שאני אהיה הראשונה שתשקף להם את החשד הזה. וזה לא כיף וזה מלווה אותי המון.
בארבעת השנים האחרונות למדתי איך מוסרים את החשד. זו הייתה רוני העוסית המדהימה של המכון בטבריה שלימדה אותי על הרגישות לצד המקצועיות שצריך ולצד כל זה גם הרבה הכלה. ואחרי כל מסירת בשורה כזו אני מקווה עמוק בתוכי שעשיתי את זה בצורה הכי טובה שיש. שההורה הזה שממשיך הלאה ממני קיבל את המידע שהוא היה צריך אבל מנגד גם את המידע שהוא יכל להכיל ברגע הזה.
ומה לגבי החברה שפגשתי? היא אמרה שלקבל ולתת אבחנה זה אומנם קשה אבל האבחנה היא מין מקפצה כי אחריה מתחילים טיפולים שמקדמים את הילד. ואבחנה נכונה הכרחית כדי לקבל את מה שהילד זקוק לו. אז אני אומנם אני מבשרת משהו לא נעים אבל הוא חשוב ובהמשך יודו לי על כך.
והיא כלכך צודקת!
אז יצאתי עם תקווה בלב לגבי כל אותם הילדים שראיתי אותם מתקשים לנהל תקשורת ומשחק שהם קפצו והתקדמו ומקבלים את הטיפול שעוזר להם ולמשפחה שלהם להתמודד עם הקושי.
מקווה שבפעם הבאה יהיה לי קצת יותר אוויר לנשימה ואצליח לזכור את זה ואת החשיבות של שיקוף החשד.
ושאני אזכור שאולי בהתחלה כועסים או לא מסכימים עם השליח של הבשורה אבל בהמשך זה מביא גם דברים טובים.
אז תודה לך חברה יקרה שהזכרת לי את החשיבות בעבודה שלי גם אם היא קשה.
שבת שלום ♡
