17/07/2026
"כל הזמן הסתכלתי לעבר העתיד. במסע הזה הסתכלתי
לעבר העבר. "
מתוך הסרט ״צבעי הזמן״.
שתי הבנות שלי כתבו עבודת שורשים. גם אני כשהייתי בכיתה ז', בשנת בר המצווה בקיבוץ כתבתי עבודת שורשים. אני זוכרת שגם בתור נערה הרגשתי שזה זמן מיוחד, בו אני מראיינת את הסבתות והסבים שלי בסקרנות ובהקשבה עמוקה, צמאה לשמוע על ילדותם בארצות רחוקות, על הקשיים והאתגרים שצלחו, על ההצלחות ועל האהבות.
זו היתה פעם ראשונה בשבילי לשמוע את הסיפור של סבתי ניצולת השואה על כדור הרובה שנשאר אצלה ברגל. זו היתה הזדמנות להקשיב לסיפור של הסבתא השניה שעלתה לבד לישראל בגיל 18, למרות התנגדות משפחתה החרדית. לשמוע על חלומה ועל לימודיה בבית ספר לאחיות, על ראשית הקיבוץ ועל איך היתה שותפה להקמה של בית יולדות בקרית שמונה.
יש משהו בהקשבה לסבים ולסבתות, להורים, לסיפורים על הדורות שהיו לפני, שמעמיק את הקשר וכאילו מייצב את הנער והנערה, דווקא בגיל מאד סוער ומלא שינויים, למקום של קירבה ושייכות. כתיבת העבודה מעלה שאלות של זהות אישית, מחשבות על דעות, אמונות וערכים שלי ושל בני משפחתי.
בתהליך כתיבת עבודת השורשים המשמעות של לדעת מאין באתי, יכולה לתת כוח וכיוון להליכה אל העתיד שעדיין לא התגלה – אל המקומות אליהם ארצה ללכת.
בשמחה ראיתי את הבנות שלי מראיינות את הסבתות והסבים בסבלנות ובריכוז, ואת הנהרה על הפנים של המבוגרים, שבשבילם זו הזדמנות לחיבור עם הנכדות ולהעברה של מסורות משפחתיות ומורשת רוחנית וערכית.
התפעלתי וחשבתי לעצמי, שהסבים והסבתות וגם הנכדות מקבלות פה ליווי רוחני - נוכחות בזמן מיוחד של חסד ונחת בתוך החיים.
ערב השורשים הוא שיא התהליך, מעין טקס מעבר בין ילדות להתבגרות, שנחגג בצורה קהילתית וכולל שיתוף בסיפורים וגילוי של חוטים מקשרים בתוך ובין המשפחות.
השנה נוכחתי בערב השורשים של ביתי הצעירה, וגם בכל תהליך כתיבת העבודה המרתק שלה.
למרות שהן חיות באותה משפחה, כל אחת מילדותי עשתה תהליך שונה לגמרי עם עבודת השורשים.
שילי, ביתי הבכורה, הכריחה את סבא לקחת אותה עד למקנס, עיר הולדתו שבמרוקו.
כך היא סיפרה לכיתתה ולאורחים בערב השורשים:
"בעודנו הולכים בשביל לא ארוך במיוחד, מצד אחד שדרת ברושים עייפים ומצד שני שדה של פרחים, אל הקבר של סבתא חנה, צועדים שלושה דורות, סבא וסבתא, אבא ואחיו ואני, הרגשתי כאילו כל המשפחה כולה איתנו. אבא אמר לי כמה זה לא מובן מאליו ואפילו קצת נס, שאנחנו גרים בארץ ישראל שלנו. אני חשבתי על סבא ישראל (אבא של סבא ניסים) שרעיונות הציונות פעמו בו, וחלום ארץ ישראל נגלה אליו בעיקר מספרי הקודש (סבא ישראל היה איש מאמין ודתי ולא היה אז גוגל..), וכך הוא החליט באומץ, אמונה ונחישות, לעזוב עם 5 ילדים (סבא שלי, הקטן שבהם היה אז בן 4), ללא האמא שלהם (שנפטרה 3 שנים קודם), את המוכר והידוע במרוקו ולצאת למסע הארוך (אולי כנגד ההיגיון) אל ארץ ישראל של 1948... "
הילה, ביתי הצעירה, סיפרה בערב השורשים על ההתרגשות וההתפתחות שלה בעקבות כתיבת העבודה.
"עבודת השורשים ריגשה אותי כל כך הרבה פעמים. היא גרמה לי לבכות ולצחוק עד שכאבה לי הבטן. לכתוב הכי חשוף ורגיש. גם את זה למדתי מתוך עשיית העבודה. סבא שלי כבר זקן והיה לו קשה לספר על דברים שקרו לפני מלא זמן, למזלי הוא כתב על עצמו, אז ככה יצא שבמשך כמה חודשים הסיפור שלו לווה אותי. ראיתי איך הוא כותב בצורה מדהימה וחשופה ואיך הוא פותח גם את הדברים היותר קשים. זה נתן לי השראה לספר על הקשיים ועל חוויות מורכבות מהחיים שלי, קודם על הדף ואחרי זה לחברות וחברים, דבר שלא עשיתי קודם."
ואני?
אני התרגשתי לשמוע ולראות אותן, והרגשתי ברת מזל.
חושבת לעצמי איך הכנת עבודת השורשים מנכיחה את הרוח בחייהן, ובחיי המשפחה כולה. מרגישה שהרוח מלווה אותן דרך הסיפורים המשפחתיים. תהליך ההקשבה, הכתיבה, והקריאה בעייניים מחודשות ומלאות חמלה לחיי הקרובים אליהן ולחייהן, מחזק ונותן עוד משמעות ושייכות
וצידה לדרך - להיות הן.
בתמונה : השער של עבודת השורשים, שציירה הילה.
