בית לרוח - מרכז לליווי רוחני

בית לרוח - מרכז לליווי רוחני תמיכה, ליווי והדרכה ליחידים, למשפחות ולצוותים רפואייים

18/09/2026
לא יכול לשכוחלא רוצה לשכוחלב מכווץפנים אדומות פנים מלבינותפיק ברכיים רק שלא יראו רק שלא יסתכלו רק שלא ידעו לא יוצא מהבית...
11/09/2026

לא יכול לשכוח
לא רוצה לשכוח
לב מכווץ
פנים אדומות
פנים מלבינות
פיק ברכיים
רק שלא יראו
רק שלא יסתכלו
רק שלא ידעו
לא יוצא מהבית
לא מתקרב אליהם
אם היה להם מושג…
וואי וואי…
גועל נפש
רע
רע
אדם רע
לא ראוי
עונש
בושה
בושה
בושה

חייב לעשן
חייב לשתות
חייב משהו
כל משהו
לא רוצה לזכור
לא יכול לחיות
לא רוצה לחיות
לא ראוי לחיות
כבד
מדוכא
מתוסכל
עצבני
כועס

אסור שידעו
אם היו יודעים
הלוואי שידעו
הלוואי שיודו
לא מודים
פחדנים
אלימים
גנבים
בוזזים
מכחישים
מתעלמים
בושה!
אין להם בושה!
אין להם בושה?
איך הם מעיזים?
איך העזתי?
העזתי
רוצה להעז
רוצה אמת
רוצה כנות
רוצה חמלה
מבט אוהב
לא מצליח
לתת
לעצמי

___________________________________

ביום שישי האחרון סיימנו את הריטריט השני ׳בכפר שרה׳ בנושא פציעה מוסרית. עשרה חיילי מילואים מיחידות שונות התכנסו למשך שלושה ימים בשביל להעז לדבר ולגעת באחד הנושאים המורכבים, הכואבים והלא מספיק מדוברים על גבול המושתק שהחברה שלנו מתמודדת איתו במשך שנים רבות.
אם אתם מוכנים לגלות אומץ רדיקלי לכמה רגעים
דמיינו את עצמכם עושים את הדבר הכי נוראי בעולם שנוגד את ערכי הליבה של המצפן המוסרי שלכם
דמיינו שהמצפן שלכם נשבר
שאתם לא מסוגלים להסתכל בראי בלי לשנוא את מה שאתם רואים
שאתם לא יכולים לדבר על זה עם אף אחד בעולם
כי בכל פעם שאתם נזכרים במה שעשיתם אתם מרגישים בושה משתקת
חווים גועל עצמי, דחייה, ריקנות, אובדן זהות
דמיינו שניסיתם לדבר על זה עם אנשים
וכעסו עליכם
נידו אתכם
עשו לכם ניכור חברתי
ניכור משפחתי
דמיינו לרגע שאתם מנוכרים לעצמכם
____________________________________
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמסתובבים ביניכם עשרות אלפי אנשים שמרגישים ככה
הולכים עם פצעים שקופים
מדממים את נפשם במחשכים,
פוחדים, כלואים בתוך עצמם
לא יודעים אם יש בכלל מפתח החוצה
___________________________________

מתחת לאלונקה הכבדה של הפציעה המוסרית נכנסנו צוות של פסיכולוגים ומלווים רוחניים וביקשנו ברגישות גבוהה, ובקשיבות עמוקה לפתוח מרחב שיאפשר לאותם אנשים שיצאו במשך שנים לחרף את גופם ונפשם בשביל להגן עלינו, להתחיל לאסוף את רסיסי הזהות שלהם.
דרך עבודה הדרגתית של הנפש, הגוף והרוח, הזמנו את המשתתפים להכיר את הדמות שהם פוגשים בראי יום יום, ולנסות למצוא חיבורים חדשים לעצמם, חיבורים שיאפשרו להם לחזור ולהתחבר בצורה בריאה לילדים, לנשים, להורים ולחברה שבה הם חיים.
נפעמנו מהאומץ הרב שהם גילו, מהפתיחות, מהכנות.
כאבנו מהסיפורים, מהדמעות, מהצלקות הנפשיות
ובעיקר הישרנו עיניים אוהבות, מכילות, רכות
אנחנו והמשתתפים
יחד
כגוף אחד מרוסק ופצוע
המבקש החלמה
__________________________________

לקראת השנה החדשה אני מתפלל ומאחל:

שנצליח לאהוב את כל החלקים שבתוכנו,
גם את אלה המשתקפים אלינו דרך עיניו של האחר.

שנדע לחבק את אחינו ואחיותינו,
ללא קשר לדעותיהם.

שנצליח למצוא את החיבור בינינו,
ונזכה לנחת ולשלום
בעולמנו הפנימי ובעולם שסביבנו.
שנזכה לרפואת הלב והרוח
ושתהיה לנו שנה טובה ומיטיבה

"הדרך הבסיסית והעוצמתית ביותר להתחבר לאדם אחר היא להקשיב. פשוט להקשיב. אולי הדבר החשוב ביותר שאנחנו מעניקים זה לזה הוא ת...
27/08/2026

"הדרך הבסיסית והעוצמתית ביותר להתחבר לאדם אחר היא להקשיב. פשוט להקשיב. אולי הדבר החשוב ביותר שאנחנו מעניקים זה לזה הוא תשומת הלב שלנו."
רחל נעמי רמן, ״חוכמה משולחן המטבח״.
<
<
ד״ר רחל נעמי רמן (1938-2026) נפטרה החודש.
אשה מיוחדת במינה. סבלה כל חייה ממחלת קרוהן כרונית ולמרות המגבלות צמחה להיות רופאת ילדים, סופרת, וחלוצה עולמית בתחום הרפואה האינטגרטיבית.
<
רמן הזכירה לעולם הרפואה שהאדם המטפל אינו רק אוסף של מיומנויות מקצועיות. מי שאנחנו, האופן שבו אנחנו מקשיבים, היכולת שלנו לשהות באי־ודאות, להתפעל, להתאבל, ולהיות נוכחים מול מה שאין לו פתרון - כל אלה הם חלק מן הטיפול.
<
אולי משום כך כתביה מרגישים כל כך קרובים לעבודת הליווי הרוחני. הם אינם מציעים עוד טכניקה. הם מחזירים אותנו אל הדברים הפשוטים והקשים ביותר: להקשיב באמת. לא למהר לסגור סיפור. לא להפוך סבל לבעיה שיש לפתור. לכבד את המסתורין בחייו של אדם אחר. ולזכור שלפעמים עצם הנוכחות שלנו היא המעשה הטיפולי.
בספריה (״חוכמה משולחן המטבח״, ״ברכות סבי״) ובדרך שלימדה דורות של אנשי רפואה, רמן נתנה לגיטימציה למה שמערכות בריאות מתקשות לעיתים למדוד: קשר, סיפור, משמעות, חמלה, תקווה, שתיקה, קדושה.
<
כמלווה רוחנית, אני מרגישה שהיא הייתה אחת ממורות הדרך של המקצוע שלנו גם בלי שקראה לו בשמו.

בפרק 36 מתוך הפודקאסט  המצויין ׳ סוף הדרך׳ משתפת יעל צבעוני, משוררת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה, את סיפורה של אמה, לאה צבע...
21/08/2026

בפרק 36 מתוך הפודקאסט המצויין ׳ סוף הדרך׳ משתפת יעל צבעוני, משוררת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה, את סיפורה של אמה, לאה צבעוני, בהתמודדות עם סרטן הלבלב ממנו נפטרה לפני כשלוש שנים. המסע המקביל של יעל ואמה לאה מתועד בכנות יוצאת דופן בספר ״פרוטוקול״ - מעין דיאלוג בין האם והבת שנוצר כשיעל איגדה יחד את מה שכתבה אמה, בעיקר בפייסבוק, במהלך התמודדותה עם המחלה, עם מה שעבר עליה כבת, באותם ימי התמודדות.

הקשבתי לפודקאסט וליבי התכווץ מס׳ פעמים כשיעל מספרת כיצד אמה מגיעה לטיפול או לניתוח לאחר ריצת בוקר של 7-10 ק״מ, במחשבה שגוף חזק יצליח להתמודד טוב יותר עם מה שעומד בפניו. היא סרבה לקחת משככי כאבים בכל שלבי המחלה, כמעט עד הסוף. היא דבקה בכל מחיר כמעט במה שעזר לה כל חייה. זו היתה דרכה.

יעל נשאלת על ידי המראיינות האם היה שלב שבו ניהלו שיח על המוות, על הסוף הקרוב, ויעל ענתה שכמעט ולא. לאה התמקדה רוב הזמן בלהחלים, להשתקם מניתוח שעברה, מן הכימותרפיה.

יעל אומרת שלהרגשתה, בינה לבין עצמה, אולי בלילות כשהיתה לבדה, אמה כן התכוננה לאפשרות שהמוות אורב גם לה. יעל מצאה סימנים לכך בבית שלה.

היא מספרת על הגעגוע שליווה אותה בשנים הראשונות לאחר לכתה של אמה, דווקא לרגעים ולשעות בהן ליוותה את אמה לבדיקות וטיפולים בבית החולים. מקומות בהם התאפשר לה להתקרב לאמה באופנים שלא התאפשרו לפני כן.

בתום הפרק נותרתי עם הרהורים על דרכי ההתמודדות האנושיות עם מחלות קשות.
נזכרתי בלא מעט שלטים שראיתי בעבודתי בבית חולים כגון: ״חלאסרטן״ או ״לנצח את הסרטן״ או ואריאציות שלהם.
מטרת השימוש במטאפורות שכאלה היא כמובן לעודד, לנסוך תקווה ולתאר הצלחה רפואית מול אתגרים קשים.
אולם במקרים רבים תודעת ׳מלחמה׳ או ׳מאבק׳ עלולה להשיג דווקא את ההפך. כי במלחמה יש ״מנצחים״ ו״מפסידים״. והאם מי שלא ״ניצח״ את המחלה הוא בהכרח ״מפסיד״? האם הגוף הוא משהו שצריך ״להאבק״ בו?

בהודעה שקבלתי ממלווה השבוע תפס את עיני המשפט : ״מנסה לנצח את [ שם המחלה]״.

המשפט הזה מזמין בעיני שאלות, עליהן אוכל לשוחח איתו במפגש הליווי הקרוב: למה התכוון ב״לנצח״ את המחלה, מה מבחינתו יתפרש כ״נצחון״, מה המשמעות של לחיות עם מחלה שאין ריפוי ממנה? ועוד ועוד.

ממליצה בחום על הספר והפודקאסט.

שבת שלום
Hadas Amiel

"הסיפור של כרמן"יש ספרים שנשארים איתך גם אחרי שסגרת את העמוד האחרון.כך הרגשתי כשסיימתי את הסיפור של כרמן שכתבה אוריין צ'...
31/07/2026

"הסיפור של כרמן"

יש ספרים שנשארים איתך גם אחרי שסגרת את העמוד האחרון.
כך הרגשתי כשסיימתי את הסיפור של כרמן שכתבה אוריין צ'פלין.

זה ספר על סוף החיים, אבל לא פחות מכך – ספר על החיים עצמם. על מפגש אנושי שיש בו הקשבה, חמלה ואומץ להישאר גם כשאין תשובות, גם כשהמילים מעטות, גם כשהכאב גדול.

כמי שעוסקת בליווי רוחני, מצאתי בין דפי הספר הדים מוכרים. ההבנה שלא תמיד צריך לדעת מה לומר. לפעמים די בכך שמישהו יישב לידך, יישא איתך את השקט, יאפשר לך להיות מי שאתה – בלי לתקן, בלי למהר, בלי לברוח.

הליווי הרוחני מזכיר לנו שוב ושוב שהתקווה אינה תמיד לריפוי. לעיתים התקווה היא שיישאר מקום לכבוד, למשמעות, לפיוס, לאהבה – עד הרגע האחרון, וגם כזכרון.
בעבודתי אני נכנסת להרבה בתים שהמוות מתדפק על דלתם וכשאני מדברת על תיקווה יש ברגע הראשון הרבה התנגדות. אט אט אני לומדת איתם ביחד שתקווה יש עד הרגע האחרון וגם מעבר לו....

בסופו של דבר , כולנו זקוקים מדי פעם לכרמן שתשב לידנו. וכולנו יכולים להיות כרמן עבור מישהו אחר.
תודה לך כרמן על החיזוק שקיבלתי ממך...

תודה לאוריין צ'פלין על ספר רגיש, אנושי ומלא חמלה, שמזמין את הקוראים להתבונן מחדש בשאלות של חיים, פרידה ונוכחות.

ממליצה עליו לכל מי שמאמין שהדרך שבה אנחנו מלווים אדם חשובה לא פחות מהדרך שבה אנחנו חיים איתו את החיים.

החברה הישראלית כואבת.היא נושאת אובדן, פחד, זעם, אשמה, שבר באמון ותחושה עמוקה שמשהו בסדרי העולם התערער.מול כאב כזה קל למה...
23/07/2026

החברה הישראלית כואבת.

היא נושאת אובדן, פחד, זעם, אשמה, שבר באמון ותחושה עמוקה שמשהו בסדרי העולם התערער.
מול כאב כזה קל למהר אל המילים המוכרות: חוסן, תקומה, אחדות, חזרה לשגרה. אבל יש זמנים שבהם הניסיון לעודד מהר מדי נעשה עוד דרך לא לראות.

ליווי רוחני אינו מבקש לעקוף את הכאב. הוא אינו ממהר לנחם, להסביר או להציע משמעות מוכנה מראש.
הוא מסכים להתקרב. להקשיב למה שקשה לשמוע. להביט נכוחה בצער, בזעם, בבלבול ובשאלות שאין להן תשובה. להישאר לצד אדם או קהילה גם במקום שבו האמונה, התקווה והאמון נסדקו.

מתוך המפגש הזה יכולה לצמוח, לאט ובזהירות, תנועה חדשה:
לא שכחה של מה שהיה, ולא חזרה אל מי שהיינו, אלא אפשרות לשאת את מה שנשבר, לגלות מחדש מקורות של קשר ומשמעות, ולבחור כיצד נרצה לחיות מכאן.

חברה פצועה אינה זקוקה רק לטיפול, לשיקום ולפתרונות. היא זקוקה גם למרחבים אנושיים, קשובים וחומלים, שאינם נרתעים מן החושך ואינם מוותרים על האפשרות של חיים.

בית לרוח מבקש להיות מרחב כזה.

לקראת הסתיו, נפתח את הבית למפגשים מיוחדים.

עוד פרטים - בקרוב.

"כל הזמן הסתכלתי לעבר העתיד. במסע הזה הסתכלתי לעבר העבר. "מתוך הסרט ״צבעי הזמן״. שתי הבנות שלי כתבו עבודת שורשים. גם אני...
17/07/2026

"כל הזמן הסתכלתי לעבר העתיד. במסע הזה הסתכלתי
לעבר העבר. "
מתוך הסרט ״צבעי הזמן״.

שתי הבנות שלי כתבו עבודת שורשים. גם אני כשהייתי בכיתה ז', בשנת בר המצווה בקיבוץ כתבתי עבודת שורשים. אני זוכרת שגם בתור נערה הרגשתי שזה זמן מיוחד, בו אני מראיינת את הסבתות והסבים שלי בסקרנות ובהקשבה עמוקה, צמאה לשמוע על ילדותם בארצות רחוקות, על הקשיים והאתגרים שצלחו, על ההצלחות ועל האהבות.
זו היתה פעם ראשונה בשבילי לשמוע את הסיפור של סבתי ניצולת השואה על כדור הרובה שנשאר אצלה ברגל. זו היתה הזדמנות להקשיב לסיפור של הסבתא השניה שעלתה לבד לישראל בגיל 18, למרות התנגדות משפחתה החרדית. לשמוע על חלומה ועל לימודיה בבית ספר לאחיות, על ראשית הקיבוץ ועל איך היתה שותפה להקמה של בית יולדות בקרית שמונה.

יש משהו בהקשבה לסבים ולסבתות, להורים, לסיפורים על הדורות שהיו לפני, שמעמיק את הקשר וכאילו מייצב את הנער והנערה, דווקא בגיל מאד סוער ומלא שינויים, למקום של קירבה ושייכות. כתיבת העבודה מעלה שאלות של זהות אישית, מחשבות על דעות, אמונות וערכים שלי ושל בני משפחתי.
בתהליך כתיבת עבודת השורשים המשמעות של לדעת מאין באתי, יכולה לתת כוח וכיוון להליכה אל העתיד שעדיין לא התגלה – אל המקומות אליהם ארצה ללכת.

בשמחה ראיתי את הבנות שלי מראיינות את הסבתות והסבים בסבלנות ובריכוז, ואת הנהרה על הפנים של המבוגרים, שבשבילם זו הזדמנות לחיבור עם הנכדות ולהעברה של מסורות משפחתיות ומורשת רוחנית וערכית.
התפעלתי וחשבתי לעצמי, שהסבים והסבתות וגם הנכדות מקבלות פה ליווי רוחני - נוכחות בזמן מיוחד של חסד ונחת בתוך החיים.

ערב השורשים הוא שיא התהליך, מעין טקס מעבר בין ילדות להתבגרות, שנחגג בצורה קהילתית וכולל שיתוף בסיפורים וגילוי של חוטים מקשרים בתוך ובין המשפחות.
השנה נוכחתי בערב השורשים של ביתי הצעירה, וגם בכל תהליך כתיבת העבודה המרתק שלה.

למרות שהן חיות באותה משפחה, כל אחת מילדותי עשתה תהליך שונה לגמרי עם עבודת השורשים.

שילי, ביתי הבכורה, הכריחה את סבא לקחת אותה עד למקנס, עיר הולדתו שבמרוקו.
כך היא סיפרה לכיתתה ולאורחים בערב השורשים:
"בעודנו הולכים בשביל לא ארוך במיוחד, מצד אחד שדרת ברושים עייפים ומצד שני שדה של פרחים, אל הקבר של סבתא חנה, צועדים שלושה דורות, סבא וסבתא, אבא ואחיו ואני, הרגשתי כאילו כל המשפחה כולה איתנו. אבא אמר לי כמה זה לא מובן מאליו ואפילו קצת נס, שאנחנו גרים בארץ ישראל שלנו. אני חשבתי על סבא ישראל (אבא של סבא ניסים) שרעיונות הציונות פעמו בו, וחלום ארץ ישראל נגלה אליו בעיקר מספרי הקודש (סבא ישראל היה איש מאמין ודתי ולא היה אז גוגל..), וכך הוא החליט באומץ, אמונה ונחישות, לעזוב עם 5 ילדים (סבא שלי, הקטן שבהם היה אז בן 4), ללא האמא שלהם (שנפטרה 3 שנים קודם), את המוכר והידוע במרוקו ולצאת למסע הארוך (אולי כנגד ההיגיון) אל ארץ ישראל של 1948... "

הילה, ביתי הצעירה, סיפרה בערב השורשים על ההתרגשות וההתפתחות שלה בעקבות כתיבת העבודה.
"עבודת השורשים ריגשה אותי כל כך הרבה פעמים. היא גרמה לי לבכות ולצחוק עד שכאבה לי הבטן. לכתוב הכי חשוף ורגיש. גם את זה למדתי מתוך עשיית העבודה. סבא שלי כבר זקן והיה לו קשה לספר על דברים שקרו לפני מלא זמן, למזלי הוא כתב על עצמו, אז ככה יצא שבמשך כמה חודשים הסיפור שלו לווה אותי. ראיתי איך הוא כותב בצורה מדהימה וחשופה ואיך הוא פותח גם את הדברים היותר קשים. זה נתן לי השראה לספר על הקשיים ועל חוויות מורכבות מהחיים שלי, קודם על הדף ואחרי זה לחברות וחברים, דבר שלא עשיתי קודם."

ואני?
אני התרגשתי לשמוע ולראות אותן, והרגשתי ברת מזל.
חושבת לעצמי איך הכנת עבודת השורשים מנכיחה את הרוח בחייהן, ובחיי המשפחה כולה. מרגישה שהרוח מלווה אותן דרך הסיפורים המשפחתיים. תהליך ההקשבה, הכתיבה, והקריאה בעייניים מחודשות ומלאות חמלה לחיי הקרובים אליהן ולחייהן, מחזק ונותן עוד משמעות ושייכות
וצידה לדרך - להיות הן.

בתמונה : השער של עבודת השורשים, שציירה הילה.

יצירת קולאז׳  היא מעשה של התמסרות. כשגזרתי את פיסות הנייר האלה השבוע, לא הייתה לי תוכנית. את מעשה ההרכבה התחלתי בחלק העל...
03/07/2026

יצירת קולאז׳ היא מעשה של התמסרות.

כשגזרתי את פיסות הנייר האלה השבוע, לא הייתה לי תוכנית. את מעשה ההרכבה התחלתי בחלק העליון. כשהבנתי שמתהווה לה דמות שצריכה מרחב ומקום ובעיקר אורך, הוספתי עוד דף ונתתי לידיים לנוע ולעיניים ולמיזוג הצבעים והמרקמים להוביל. בשלב מסויים הגוף סימן לי שסיימתי.

מעשה היצירה האינטואיטיבי מזכיר מאד את המהות העמוקה של ליווי אדם ברגעי חיים משמעותיים של שינוי, מעבר או משבר, הדורש מאיתנו בדיוק את זה: להתמסר לאי ידיעה.
כשאנחנו מסכימים לא ״לדעת״, לא להציע פתרונות, לסמוך על האדם האחר ועל המרחב שנוצר בינינו, מתוך ההתמסרות והמוכנות לשהות יחד בתוך ה"לא נודע", נולדים רגעי החסד האמיתיים. לא פעם נהיה מופתעים לגלות מה מגיע.
זהו בעיני המרכיב הרוחני שאותו אנו שואפים לפגוש במפגשי ליווי.

ובחזרה לדמות- מרגע שהתגלתה היא מעודדת אותי להתבונן בדברים מפרספקטיבה גבוהה, מעל/ מעבר אבל עם שתי רגליים הנטועות בהמולת העיר, באינטנסיביות החיים, במגבלות הזמן .
אני בדיאלוג איתה - מה הצורך להיות כל כך גבוהה? מה היא רואה משם שאני עדיין אינני רואה?

שבת שלום
Hadas Amiel

עוצמה נשיתהו. הו. הו...הנה משהו מחזק.   נשים אחדות, רובן זרות זו לזו, מתקבצות יחד על מנת לחלוק בחוויה משותפת.עוצמתן כקבו...
25/06/2026

עוצמה נשית

הו. הו. הו...הנה משהו מחזק.
נשים אחדות, רובן זרות זו לזו, מתקבצות יחד על מנת לחלוק בחוויה משותפת.עוצמתן כקבוצה נגלית מיד ושורה בכול.
זה מה שקורה, ממש עכשיו, ברגע, בתוך קבוצת ההשתייכות אליה הצטרפתי לתרגול של התנועות הנשיות בהנחיית מורה לצ'יגונג.

הו. הו. הו...תוסף תזונת נפש. חומרים למתכון יווני: פינה נידחת בחוף הדרומי. סלע. ים. שמש. רוח. טעמים. בעל הטברנה שליד החוף מברך אותי:"רוב תודות, אפחרסטו פולי". אני שואלת אותו לפירוש שם המלון המשפחתי שלנו - פוליריזוס, ומגלה בשמחה ששמו:
הרבה (רוב) שורשים.

עצי הזית המרובים שסביבנו מלמדים אותנו לנוע, להתחבט, להתכופף ולקבל מצבי רוח. אני לומדת להיזכר במקור שלנו, כפי שקראה לזה שותפתי לארוחת הבוקר, "גזע הנשים העתיקות". זה גזעו של עץ הזית השולח שורשים עמוק כל כך לתוך האדמה, יונק מגרעינה. הגזע החזק והיציב שלנו, הנשים הגמישות.
אנו מקבלות הזמנה להרשות לעצמנו להתנופף כענפי העצים הנעים בהרים שסביבנו בריקודי זורבה סוערים, בחסות הרוחות המלטמיות המנשבות בפראות בלי להודיע מראש.

אנו מקבלות הזמנה ל- 'שעת סיפור'. וכמו סביב מדורת השבט, מקשיבות, מזדהות, חולקות בינינו את סיפורי החושך והאור ומה שביניהם, שעשו את כולנו מה שאנו היום - עצומות.

והנה אנו שוב על הרחבה, נעות עם ההשתנות התמידית של איתני הטבע שמחוץ לנו ובתוך תוכנו, עוצרות. נושמות. טופפות רכות. מקישות בנקודות רגישות. מפרקות עומסים. מרעננות רגשות. מניפות ידיים אל השמיים, ובתנועה עדינה, אוספות ומפזרות דשן ורוח בתוך האדמה שלנו.

אדמה לשמיים...
גוף לנפש...
תנועה לאי תנועה...
בין עבר לעתיד...
הזמנה להיות מה שיש........הזמנה ל ה א ט.

בסוף התרגול, בחיבוק השלישי שאנו מחבקות את עצמנו, אנו אומרות בלב - תודה תודה תודה תודה….
והנה עוד מתנה שנחלקה בינינו:

״אין מה לרוץ, האיטיות היא היוקרה הגדולה האחרונה.
האיטיות כמרד שקט, כמו אציל שמתחיל עם האשה שלו,
האיטיות היא היופי של הזמן.
מה שנעשה לאט נחרט עמוק יותר.
החווייה נטמעת רק כשמאטים.
האדם שמעז לא להתקדם מהר הוא האדם החופשי באמת״

מתוך: 'ההנאה שבאיטיות'-מילן קונדרה

Liora Komornik Komo

ספרה החדש של נורית גרץ - ''ספר שכבר לא ייכתב'' - הוא ספר על זיכרון ושכחה, על סיפורים שאנו מספרים לעצמנו ועל הרגע שבו הם ...
19/06/2026

ספרה החדש של נורית גרץ - ''ספר שכבר לא ייכתב'' - הוא ספר על זיכרון ושכחה, על סיפורים שאנו מספרים לעצמנו ועל הרגע שבו הם חדלים להספיק.

לכאורה זהו ספר על אישה שהזיכרון שלה הולך ומתפוגג, אך בעומקו הוא עוסק בשאלה מה נשאר מן האדם כאשר הסיפור שהוא מספר על עצמו מתחיל להתפרק.

קראתי אותו בנשימה אחת, אבל נשארתי איתו עוד ימים אחר כך. עדין, חכם ומעורר מחשבה – במיוחד בתקופה שבה כולנו מנסים להבין מה נשאר כשהוודאות מתפוררת.

Address

Zikhron Ya`aqov

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when בית לרוח - מרכז לליווי רוחני posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to בית לרוח - מרכז לליווי רוחני:

Shortcuts

Share