תמר פלג - פסיכודרמה עם סיפורי המקור, Bibliodrama

20/09/2026

הערב כשתשקע השמש- יום כיפור ייכנס
בקול דממה דקה.
יש משהו בימים שלפני שמזמין אותנו להאט.
להפנות לרגע את המבט מהחוץ פנימה.
להתבונן בעצמנו קצת יותר לעומק.
ובתוך ההתבוננות הזאת אני רוצה להציע לך דרך שאולי עוד לא ניסית:
לחזור אל סיפור שאהבת בילדות.
יש סיפורים שסיפרו לנו ושכחנו.
ויש סיפור אחד שנשאר.
אגדה, סיפור מקראי או סיפור ילדים. עברו עשרות שנים -והוא עדיין זכור.
אבל האם את באמת זוכרת אותו כפי שהיה?
מה נחרט בזיכרון שלך?
מה נשמט ממנו?
ומה אולי השתנה בו במשך השנים?
דווקא הפערים האלה עשויים להפוך לתמרורי דרך - ולעזור לנו לגלות משהו על צרכים, כמיהות ודפוסים שליוו אותנו מאז, ואולי עדיין ממשיכים ללוות אותנו ומבקשים היום את תשומת ליבנו.
לכבוד יום כיפור אני מעניקה לך במתנה את ההדרכה:
"מה סיפור זכור מילדות יכול לגלות עליך היום"
3 סרטונים קצרים + מדריך מודפס.
הזמנה לימים האלה של התבוננות פנימה -
ולמפגש קצת אחר עם עצמך.
לקבלת המתנה עברי לתגובות והרשמי דרך הקישור

19/09/2026

השבת הזו נקראת ״שבת שובה״ על שם הפסוק הנקרא בהפטרה:
״שובה ישראל עד ה׳ אלוהיך״.
למה הכוונה ב״לשוב״?
ולאן שבים?
השורש ש.ו.ב. הוא שורש המילה ״תשובה״
המחשבה שתשובה מסתכמת בחרטה על משהו שעשינו כלפי מישהו אחר שנפגע-היא רק חצי הדרך.
חרטה אומרת:
״הלוואי שלא הייתי עושה את זה.״

אבל תשובה שואלת שאלה עמוקה יותר:
מה בתוכי מביא אותי שוב ושוב לאותו המקום?

כי לפעמים, מתחת לדפוס שאנחנו כבר מכירות היטב, מסתתרת כמיהה ישנה:
שיראו אותי.
שיאהבו אותי.
שיהיה לי מקום.
שארגיש בטוחה.
שאוכל להיות חופשייה.

והכמיהות האלה לא התחילו אתמול- וגם לא קל לזהות אותן .

לפעמים אפשר למצוא להן עקבות דווקא בסיפור שנשאר איתנו מילדות.

למה דווקא הילדה ההיא, המכשפה, היער, הנסיך או הגיבור נחרטו בי?
מה זכרתי מסיפור- ילדות אהוב ומה שכחתי?
מה אולי הוספתי לו בזיכרון שלי?
ולאיזו כמיהה שלי נתן הסיפור קול, עוד לפני שידעתי לקרוא לה בשם?

זו בדיוק ההזמנה במתנה שהכנתי לקראת הימים האלה:
״סיפור זכור מילדות״- הדרכה מוקלטת ומדריך מודפס לעבודה עצמית, שיעזרו לך לחזור אל הסיפור שנשאר איתך ולבדוק מה הוא עשוי לגלות לך על עצמך היום.

ובעיניי, הגילוי הוא רק תחילת הדרך.

כי אחרי שזיהינו את הכמיהה, מגיעה שאלה נוספת:
מה אוכל לעשות -באופן שונה -כדי
למלא אותה היום?

כאן הפסיכודרמה יכולה לקחת אותנו מן ההתבוננות אל הפעולה.

אם גיליתי, למשל, כמה עמוק בי הצורך שיראו אותי - אפשר לעלות לבמה ולבדוק איך אני מבקשת להיראות היום.
אם גיליתי כמיהה לחופש- אפשר לפגוש את מה שעוצר אותי ולנסות דרך חדשה.

לא רק להבין בראש מאין זה בא, אלא להתנסות באפשרות אחרת.

אולי גם זו תשובה:
לחזור אל מה שביקשנו אז-אל הצורך שביקש מענה-
ולבחור היום דרך חדשה להגיע אליו.

18/09/2026

יש משהו באנרגיה של כיפור שמזמין אותנו להאט.
להפנות לרגע את המבט מהחוץ פנימה.
להתבונן בעצמנו קצת יותר לעומק.
ובתוך ההתבוננות הזאת אני רוצה להציע לך דרך שאולי עוד לא ניסית:
לחזור אל סיפור שאהבת בילדות.

יש סיפורים שסיפרו לנו ושכחנו.
ויש סיפור אחד שנשאר.
אגדה, סיפור מקראי או סיפור ילדים. עברו עשרות שנים -והוא עדיין זכור.
אבל האם את באמת זוכרת אותו כפי שהיה?
מה נחרט בזיכרון שלך?
מה נשמט ממנו?
ומה אולי השתנה בו במשך השנים?

דווקא הפערים בין הסיפור המקורי-לגירסה שנשאר בזכרון שלך עשויים להפוך לתמרורי דרך - ולעזור לנו לגלות משהו על צרכים, כמיהות ודפוסים שליוו אותנו מאז, ואולי עדיין ממשיכים ללוות אותנו ומבקשים היום את תשומת ליבנו.

לכבוד יום כיפור אני מעניקה לך במתנה את ההדרכה:
"מה סיפור זכור מילדות יכול לגלות עליך היום"
3 סרטונים קצרים + מדריך מודפס.
להתבוננות פנימה -ולמפגש קצת אחר עם עצמך

לקבלת המתנה- עברי להרשמה בתגובה הראשונה

17/09/2026

"איזה יופי, אני אשמור לי את זה לאחר כך."
כמה פעמים אמרת את המשפט הזה?
נרשמת להרצאה שממש עניינה אותך.
הורדת מדריך.
שמרת פוסט.
שלחת לעצמך קישור.
באמת התכוונת לחזור אליו.
רק לא עכשיו.
כשיהיה קצת יותר שקט.
כשיהיה לך ערב פנוי.
אחרי החגים.
כשיהיה לך זמן באמת להקשיב ולא "על הדרך".
ואז עובר שבוע.
ועוד אחד.
ובשלב מסוים את כבר לא זוכרת איפה שמרת את הקישור לדבר ההוא שממש רצית לראות...
אנחנו קוראות לזה לפעמים "אני מחכה לזמן המתאים".
אבל יש דברים שהזמן המתאים להם פשוט לא מגיע מעצמו.
צריך לפנות להם מקום.
וזה נכון לא רק להרצאה ששמרנו.
כמה דברים שחשובים לנו מחכים כבר הרבה זמן לאותו "אחר כך"?
שיחה שאנחנו רוצות לקיים.
משהו שאנחנו רוצות לעשות בשביל עצמנו.
שאלה שמבקשת מאיתנו לעצור ולהתבונן פנימה.
לקראת השנה החדשה הכנתי לך מתנה:
ההדרכה שלי " 3 ימים- סיפור אחד"
3 סרטונים קצרים +מדריך מודפס להתבוננות אישית- בנושא:
סיפור זכור מילדות – מה הוא מגלה עלייך עכשיו?
אבל הפעם אני רוצה להציע לך משהו נוסף:
אל תירשמי רק כדי לקבל אותה.
כשאת מקבלת את המייל - קבעי לעצמך כבר ביומן מתי את צופה.
לא "כשיהיה לי זמן".
יום. שעה. פגישה קטנה עם עצמך.
כי אולי זה הצעד הקטן שאפשר להתחיל ממנו כבר עכשיו.
רוצה לקבל את המתנה?
כתבי לי "סיפור" ואשלח לך.

14/09/2026

היום השתתפתי בכנס ״תשליך״.
אבל הפעם התשליך לא עסק רק במה שהיינו רוצות להשאיר מאחור, מכל מה שהפך את השנה האחרונה למאתגרת.
התבקשנו להסתכל קדימה ולשאול:
מה אני רוצה לזמן לעצמי בשנה הקרובה?
ולבחור משהו שבאמת משמעותי עבורי - וגם מספיק מציאותי כדי שאוכל להתחיל להתקדם אליו.
ואז הגיעה השאלה שאהבתי במיוחד:
מה אני יכולה לעשות כבר בשבועיים הקרובים? צעד אחד שאני מוכנה להתחייב אליו.
לא מתישהו. או ״השנה אני...״ שיהיה מודבק על המקרר...
ומיד חשבתי על כל הדברים שאנחנו כל כך רוצות שייראו אחרת בחיים שלנו:
לעצור רגע לפני שאני נכנסת שוב לתגובה האוטומטית שאני כבר מכירה כל כך טוב.
להעז לומר את מה שחשוב לי גם כשאני חוששת מהתגובה.
לתת פחות לפחד לנהל אותי - ויותר למה שאני באמת רוצה.
אבל כשזו המטרה-מהו הצעד הראשון?
כי הרי יכול להיות שהחלטת כבר עשרות פעמים:
״בפעם הבאה אני אגיד לה״.
בפעם הבאה אציב גבול ברור"

״אני לא אתן לזה להפעיל אותי שוב״.
ואז מגיעה הפעם הבאה - והתגובה הישנה מקדימה אותך.
כי ההחלטה מתקבלת בראש, אבל הרבה מהתגובות שלנו כבר נטמעו גם בגוף הרגשי שלנו.
ופה יש לפסיכודרמה יתרון גדול.
את לא צריכה לחכות שהחיים יספקו לך שוב את הסיטואציה כדי לבדוק אם הפעם תצליחי.
אפשר להביא אותה לבמה.
להיכנס אל הרגע שבו בדרך כלל את מתכווצת או מוותרת או מגיבה באוטומט - ולהתנסות בתגובה שאת רוצה שתהיה זמינה לך.
לומר את המילים בקול.
להרגיש מה קורה בגוף.
לנסות שוב, עד שהחדש מתחיל להרגיש קצת פחות חדש.
והתרגול הזה חשוב, כי המוח והגוף שלנו מגיבים גם לחוויה שאנחנו מדמיינות וממחיזות. החוויה על הבמה יכולה להפוך למעין זיכרון של אפשרות אחרת.
וכשהחיים יפגישו אותך שוב עם הרגע האמיתי -
את כבר לא מגיעה אליו רק עם ההחלטה:
״הפעם אני רוצה לעשות אחרת״.
כבר חווית את עצמך עושה אחרת.
וזה יכול להיות צעד משמעותי בדרך להפוך כוונה לשינוי שחי גם בחיים.
אז מה את רוצה לזמן לעצמך השנה?
ומה יהיה הצעד הראשון שלך כדי לעזור לזה לקרות?
״כשהלב עולה לבמה״ — מפגש התנסות בפסיכודרמה, זכרון יעקב.

13/09/2026

יום כיפור שלפנינו מזמין להתבוננות עמוקה פנימה.
לפני התיקון ביחסים עם אחרים - נדרשת היכולת לפגוש את עצמי באמת.
לשוב אל המקור.
אל מה שנמצא מתחת לשכבות שנוספו במשך השנים.
ולהעז לראות.
ומה אם אחזור לרגע אל הסיפור שאהבתי בילדות -ואגלה שמה שזכרתי ממנו מספר משהו על מי שאני היום?
ולפעמים מפתח קטן להתבוננות הזאת נמצא דווקא בזיכרון של סיפור-מעשייה שנשאר איתנו מילדות.
כי מה שנחרט בזיכרון, מה שנשמט ממנו, ואפילו מה שהשתנה בו עם השנים - עשוי לגלות לנו משהו עמוק על עצמנו שלא ראינו קודם.
לקראת יום כיפור אני מזמינה אותך לקבל ממני במתנה את ההדרכה:
"מה סיפור זכור מילדות יכול לגלות עליך היום"
3 סרטונים קצרים + מדריך מודפס.
הזמנה לחזור אל מה שנשאר אצלך בזיכרון מהסיפור-
ולהתבונן דרכו בעצמך היום.
למי לשלוח קישור?

11/09/2026

09/09/2026

בשבוע האחרון דובר על מים עכורים שהגיעו אל החופים
ועל מתקני ההתפלה שנאלצו לעצור.
וחשבתי כמה זה נכון גם לגבי מה שעולה לפעמים מתוכנו.
הכרתי אישה שגדלה במשפחה שבה הייתה "הכבשה השחורה".
היא ספגה במשך שנים ביקורת, השפלות ודחייה, וכשבגרה עשתה את מה שנראה לה נכון כדי להגן על עצמה: התרחקה.
אפילו עברה לחיות בארץ אחרת.
היא כבר ידעה להסביר היטב מה קרה לה.
ידעה שהיחס שקיבלה לא העיד על מי שהיא.
ידעה שהיא כבר לא אותה ילדה חסרת אונים.
אבל הידיעה הזאת לא מנעה מהעבר להציף את ההווה.
מספיק היה שאדם קרוב יעביר עליה ביקורת - אפילו ביקורת מתונה - ומשהו בתוכה מיד שמע שוב את הקולות הישנים.
והתגובה החזקה, שלה לא איחרה להגיע, כמעט אוטומטית:
"אם את לא יכולה לקבל אותי כמו שאני - תתרחקי ממני!"
ורק אחר כך הגיעו החרטה והשאלה:
למה הגבתי ככה?
כי לפעמים מה שמגיע אל ההווה שלנו נושא אתו משקעים משכבות עמוקות יותר.
ואז אנחנו כבר לא מגיבות רק למה שנאמר עכשיו - אלא גם לכל מה שהמילים האלה עוררו.

לקראת השנה החדשה אנחנו מדברות הרבה על בחירה ועל שינוי.
אבל כדי לבחור באופן חופשי יותר, לפעמים צריך קודם לזהות מה מעכיר את המים.
לתת לזה מקום שבו אפשר לפגוש זאת מחדש
ולגלות שהיום אפשר גם להגיב אחרת.
ואולי זו אחת ההזמנות של השנה החדשה:
לשים לב מתי אנחנו מגיבות למה שקורה עכשיו
ומתי אלה משקעים ישנים שמעכירים לנו את המים.

את זה אנחנו עושים-הלכה למעשה- על במת הפסיכודרמה.
במפגש הקרוב ב14.10-ועדיין ניתן להירשם. לשלוח לך פרטים?

06/09/2026

זה אולי לא התחיל אצלך. אבל האם את רוצה שזה ימשיך דרכך?

בשנים האחרונות הקונסטלציה המשפחתית נעשתה מאוד פופולרית.
אני מכירה אותה, ואוהבת הרבה ממה שהיא מאפשרת לראות.

יש משהו עמוק, ולפעמים גם מאוד משחרר, בגילוי שחלק ממה שאני נושאת לא התחיל אצלי.

שהפחד הזה, דפוס השתיקה הזה, הדרך שבה נשים במשפחה שלי למדו לוותר, לרצות או להחזיק את כולם - אולי עברו אליי בתוך מערכת משפחתית שלמה.

ולפעמים עצם הגילוי מביא הקלה:
אז לא הכול "שלי". לא אני המצאתי את זה.

אבל בזמן האחרון אני חושבת הרבה על השאלה מה קורה אחרי הגילוי הזה.

כי גם אם דפוס מסוים לא התחיל אצלי-היום הוא חי בתוכי.
אני זו ששותקת בשיחה.
אני זו שאומרת "לא נורא" כשדווקא כן נורא לי.
אני זו שממשיכה למלא תפקיד שכבר מזמן נעשה צר למידותיי.

ופה אני מרגישה את ההבדל שאני כל כך אוהבת בפסיכודרמה.

העבר חשוב. המערכת המשפחתית חשובה. ההבנה מאיפה הדברים הגיעו חשובה.

אבל בשלב מסוים הזרקור חוזר אליי:

מה אני עושה עכשיו?

לא רק מה הבנתי. לא רק מה ירשתי.
אלא מה קורה כשאני נכנסת שוב לאותה סיטואציה - והפעם מנסה לפעול אחרת.

כי יש דברים שלא בחרנו לקבל.

אבל אולי יש לנו אפשרות לבחור מה אנחנו ממשיכות להעביר הלאה.

וזה כבר לא רק סיפור על העבר שלנו.

זו האחריות -וגם החירות -שלנו בהווה.

מה אם הדבר שמונע ממך להשתנות הוא בעצם איך שאת מנסה להשתנות?

05/09/2026

תפסתי את עצמי השבוע צופה בעוד אחד מהסרטונים האלה שרצים עכשיו ברשת.
מלכה. נסיכה שהוחלפה בילדות. דרקון. מאבק על מעמד וכוח. חתונה עם מפלצת שמתגלה, כמובן, כנסיך רב־עוצמה וטוב לב...
ואני יודעת שזה מופרך.
יודעת שהאלגוריתם כבר הבין בדיוק איך להשאיר אותי שם.
ובכל זאת -עוד סרטון.
ועוד אחד.
ואז שאלתי את עצמי:
מה לעזאזל כל כך מושך אותי בזה?
והתשובה שלי הייתה מעניינת יותר מהסרטון.
כי אולי אנחנו לא נמשכות רק לעלילות המופרכות האלה.
אנחנו נמשכות לדמויות.
למלכה ולנסיכה.
למפלצת ולמושיע.
לילדה האבודה.
לזו שנאבקת על מקומה.
לזו שמגורשת וחוזרת.
לזו שמגלה בתוכה כוח שלא ידעה שיש לה.
אלה דמויות עתיקות הרבה יותר מטיקטוק ופייסבוק.
ארכיטיפים שמלווים סיפורים ומעשיות כבר מאות ואלפי שנים-
ואולי ממשיכים לרתק אותנו מפני שהם נוגעים במשהו שקיים גם בתוכנו.
ואז חשבתי:
במקום לבלות עוד חצי שעה בצפייה בדרמות של נסיכות זרות שהאלגוריתם שולח לי-
למה שלא אחזור לדרמה אחת שהנפש שלי עצמה בחרה לשמור?
לסיפור ששמעתי בילדות ונשאר איתי עד היום.
איזו דמות מתוכו אני זוכרת?
למי נמשכתי?
ממי פחדתי?
ומה הסיפור הזה עשוי לגלות לי כשאני חוזרת אליו היום, כאישה בוגרת?
אז הנה ההצעה שלי לקראת השנה החדשה:
במקום עוד כמה דקות של גלילה בסיפורים שמישהו אחר בחר בשבילך-
בואי לפגוש סיפור אחד שהזיכרון שלך בחר לשמור.
לכבוד השנה החדשה אני מכינה לך במתנה את ההדרכה המוקלטת שלי:
"סיפור זכור מילדות – מה הוא מגלה עלייך עכשיו?"
ולצידה מדריך אישי שיעזור לך להתבונן בסיפור שלך.
כתבי לי "סיפור" ותקבלי ממני לקראת החג את הקישור להרשמה למתנה.
ואת הדרקון התורן?
הוא כנראה יחכה לך גם מחר בפיד.